אז זה מה שחשוב לי

כן. לא. כן. לא. כן. לא. כן. לא.
כמעט נוגעת בידית. מיד מתרחקת. יותר לאט. אני חוזרת.
משתדלת. חזק. חזק יותר. חזק יותר. קמיצה. אמה. אצבע.
אגודל. הנה, האגודל על הידית, כל האצבעות על הידית, כל מה שנשאר לך הוא להוריד את הידית ולדחוף את הדלת.
היד מתרחקת במהירות. די כבר, זו בסך הכל דלת מחורבנת!!
לא הדלת חשובה, אני מזכירה לעצמי, אלא מה שמאחוריה. מה שחשוב לי, מה שחשוב לי נמצא מאחורי הדלת הזאת. פשוט דלת לבנה ומלוכלכת, שצריך לדחוף. זאת דלת לבנה ומלכלכת. זו דלת לבנה. זו הדלת הלבנה שמאחוריה נמצאים דברים חשובים, דברים שאני לא יודעת עליהם בכלל.
הדברים שחשובים לי.
איכס. הידיים שלי מלוכלכות. תתרכזי, את חייבת, הידיים שלך ממש לא חשובות עכשיו! חשובות…
מה יכול להיות שם? אולי הציפורניים שלי, או ההורים שלי… אני לא צריכה לחשוב על זה, אני צריכה פשוט… לפתוח את הדלת. פשוט.
תפתחי את הדלת. זה לא קשה כל כך.
אני פותחת את הדלת באחת. עיני עצומות. תפתחי אותן, כבר פתחת את הדלת!
אני פוקחת את עיני ומסתכלת בתדהמה קדימה. אני נחנקת. כל כך, כל כך הרבה. היה שם יותר מדי. יותר מדי.
הכל מלא, מלא כל כך.
הכל היה מלא בכלום.