אינסופיים

"אני אין סופי." הוא אומר לפתע,
פורש את הזרועות הדקיקות שלו לצדדים ומנסה לשמור על איזון תוך כדי הליכה על הקורה הדקה.
"תרד." אני מבקש,מביט בו בחרדה מן הספסל עליו אני יושב.
הוא עוצם עיניים,מחייך כשיכור ומניח לרוח החמימה של הערב ללטף לו את הפנים ולהסיט מעט מהשיער שלו לאחור.
"אני אין סופי." הוא מלמל שוב פעם.
"אין סופי כמו האותיות סָמֶך ומֵם סופית."
אני בוהה בו לרגע,חושב שאין שום דבר אין סופי באותיות האלה ואין שום היגיון בדברים שלו.
אני מבולבל לרגע ואז כאילו קרא את המחשבות שלי הוא מתחיל להסביר.
"אתה לא רואה את זה?" הוא שואל כאילו אני זה שמדבר שטויות ולא הוא.
הוא לא מחכה לתשובה וממשיך מיד.
"האותיות האלה אין סופיות…הן לא נגמרות אף פעם,הן כמו מעגל קסמים שהולך ומסתחרר,מסתחרר והולך…"
הוא משתתק לרגע,נוחת על הרצפה לידי עם חיוך קטן על השפתיים.
"אני אין סופי." הוא מחרחר,שומט את הזרועות שלו לצידו.
"גם אתה?"
אני חושב רגע ואז לוקח כמה נשימות,לא בטוח מה לענות כי אני לא בטוח שאני מבין עוד למה הוא מתכוון.
הוא קוטע את המחשבות שלי והקול שלו לוחש לידי.
"זה בסדר…" הוא אומר.
"אנחנו כולנו אינסופיים…"