אל-זמן

יש בשקט שלה משהו מאוד אלגנטי.
הוא מדגיש אותה כששאר הקהל טובע ברעש של עצמו. בתוך סערת הצלילים המתערבלת בקדחתנות, היא עמוד עשן לבן. מחזירה אל הנתיב את הסוררים, מסמלת את השפיות.
השתיקה שלה היא נצח, זמן חסד, שבו באמת ניתן לשמוע את המחשבות עצמן. היא שדה נרקיסים. זקופה ודמומה. אצילית.
היא כל כך שקטה שאפילו התנועות שלה מכונסות בעצמן. הן זהירות, מגששות, כמעט שבירות, והן מאירות בזוהר רך. קורן ממנה איזה יופי נסתר. קשה לשים לב כי הוא כל כך עדין, אבל בכל זאת הוא שם, מתחת לקליפה, נגה יציב כמו להבת הנר.
מפל השיער השחור שלה, מבליח מתוך הערפל שהוא הדממה האופפת אותה. כשהיא מחליקה אותו מאחורי האוזן, הוא תופס את האור ומבריק כמו נוצות של עורב. אז היא מחייכת לעצמה חיוך קטן, מלא במשמעות רבה משמילים יוכלו להעניק לו. והזמן מואט ותופח. דומם.
ובאותו רגע מופלא של האל-זמן, ניתן לראות את האמת המסתתרת מאחורי עיניה הרגועות. נחשול מים שחורים, עמוקים, גועש בתוכה. ולפתע אני מוצא את עצמי בזרם, נסחף. וכמו אנקור בסופה, אני מחפש ענף להיאחז בו. בשלווה אני מבין שאין לי צורך בו. הכל סביבי שוצף וקוצף בהרמוניה פראית ואני נישא הלאה. רוכב על גבי מקצב החיים ופורץ מתוך המים הקפואים בחזרה אל שיגעון הזמן העכור. היא מסיטה את מבטה. והשקט נטווה סביבנו כמו קורים עכבישיים.