אמיצה

אני לא רוצה להיות פה, לעזאזל, אני לא רוצה להיות בשום מקום, אני פשוט רוצה למות והוא יודע את זה.
"אני אוהב אותך." הוא אומר ומניח את ידו על לחיי, ואני לא יכולתי להתנגד למגע הזה, אני לא יכולה להתנגד לו.
אני יודעת שאני צריכה ללכת, שאם לא אעזוב בקרוב, אני כבר לא אעזוב לעולם, אך הוא הפתיע אותי, ואני לא ידעתי מה לעשות מלבד לעמוד שם ולבהות בו.
"קשה לזכור שפרח עדין כמוך יכול להיות אמיץ כל-כך,"הוא אומר וידו מלטפת את הצלקות על כתפיי."במיוחד כשאת כל-כך שקטה." הוא מוסיף ומנסה לתפוס את מבטי, אך אני לא מוכנה לפגוש אותו, יודעת שברגע שהוא יראה את עיני הוא יקרא אותי כמו ספר פתוח, ואני לא רציתי שהוא ידע הכל.
השתיקה בינינו לא רועמת במיוחד, אך היא גם לא רגוע, זאת פשוט שתיקה חסרת מנוחה בה איש מאיתנו לא יודע מה לומר.
"אני כבר לא אמיצה, יקירי." אני לא יודעת למה בכלל פתחתי את פי, אך אני מניחה שלא יכולתי לסבול את השתיקה בינינו.
אני יכולה ממש להרגיש את הדאגה שלו, ואני חייבת להודות שזה משמח אותי מעט, העובדה שנאי חשובה לו.
אני חייבת להודות שאני לא בטוחה שהוא באמת אוהב אותי, זאת אומרת, איך אדם כמוהו יכול לאהוב מישהי כמוני, הוא כמעט אל ואני אף אחת.
"למה לא?" הוא שואל, והפעם אני מרימה את מבטי אליו, ואני רוצה לצחוק, אך אני יודעת שזה יפגע בו, אז אני פשוט מניחה לידי לטייל בשערו.
"בגלל שאני שבורה," אני עונה לו, והצחוק בכל זאת מגיע, כולו מריר ושובר לבבות, או כך לפחות הוא בשבילו, כך לפחות זה משתקף בעיניו הירוקות."הם סוף-סוף הצליחו לשבור אותי." אני מוסיפה ואני יודעת שאם אחייך עכשיו אשבור את ליבו, ובגלל זה אני לא עושה דבר.
"מי?" הוא שואל, ואני יכולה לרגיש את המתח בגופו, אני מביטה בלסתו הקפוצה ותוהה מה יקרה אם אני אומר לו, מה אם אספר לו את האמת.
"זה כבר לא חשוב." אני אומרת בשקט, ואצבעותיי מציירות זיכרונות נשכחים על כף ידו, זיכרונות שאני יודעת שיעלמו ברגע שאצא מהחדר הזה, ברגע שאעזוב.