אני בסדר.

״זה מוכן?״ שאלתי בחשש.
״נראה לי שכן.״ הוא ענה.
עמדתי מעל המדורה עם הספר בידי, והתחלתי לקרוע.
דף, אחרי דף..
והספר מצטמק וקטן, הופך מספר עבות לפרקים אחדים, ואז לדפים.
כשנשארת רק הכריכה, אני זורקת אותה לאש.
״בואי נלך. גמרת, נכון?״ הוא שאל.
הנהנתי, אבל נשארתי שם.
התיישבתי וחיכיתי שהכל יישרף, ורק אז אוכל לכבות את המדורה וללכת.
התחלתי לבכות בשקט, והגחלים צעקו במגע דמעותי.
הוא חיבק אותי ובלי לשאול, לקח את חפירה ועזר לי לכסות אותם.
רק בדרך למכונית התחלתי לקרוס.
הרגשתי כאילו כל חלק בגוף שלי נופל ומתגלגל על הרצפה.
אבל הוא היה שם; הרים אותי.
נתן לי לישון.
ואני בסדר.