אנשים הם כמו טיפות

הוא עמד בתוך השלולית, המטריה בידיו מכסה ומגנה על ראשו, גופו עטוף במעיל חורף עבה. הוא מביט בטיפות, נפרדות מהעננים ונופלות מטה – מתמזגות עם הקרקע והופכות אותה לבוצית. הוא נזכר באביב, איך שעמד באותו המקום עם צעיף קשור לצווארו וסוודר דק, מזג האוויר היה נוח יחסית לעונה המבלבלת ביותר בשנה. הוא הבחין בשלולית שכבר קטנה, טיפות המים התאדו אחת אחרי השנייה והוא חשב לעצמו 'אנשים הם בדיוק כמו הטיפות… כשהם נולדים, כולם שמים לב אליהם. וכשהם מתים, הם נעלמים מבלי להשאיר זכר, הם פשוט יעלמו ואף אחד לא יבחין בזה, לא בחודשים הראשונים לפחות.' המחשבות האלו תמיד הציקו לו. הוא לא רצה להיות עוד אדם שנעלם בדיוק כמו הטיפות… שאף אחד לא יבחין. הרצונות שלו היו גדולים מזה, הוא רצה להעלם כמו הירח. שישימו לב אליו, כי כל לילה מחדש הוא מאיר ואף אחד לא מבחין ביופי שלו, וכשהוא ייעלם – כולם ירגישו בחסרונו.