אריאלה

היא הייתה מהאנשים האלה שאם העולם היה מכיר הוא לעולם לא היה שוכח.
היה לה יופי מיוחד,
עורה לבן כשלג,
שיערה שחור כפחם,
עיניה כחולות כמו הים,
וליבה.. הו ליבה גדול כמו באר שאין לו סוף.
לצערנו, זה הוא עוד סיפור עצוב על אחת שהלכה ולא תחזור.
לצערנו, אף אחד לא הכיר אותה ואף אחד לא יזכור אותה.
שמה היה אריאלה, שם מתוק לא כך?
היא עצמה הייתה מתוקה תאמינו לי!
אריאלה הייתה יתומה,
אמה נפטרה בזמן היולדה,
אביה לא יודע על קיומה.
והיא גדלה בבית יתומים, עם המון ילדים אחרים כמוה ואולי קצת שונים,
אך היו כל כך המון מהילדים שבקושי שמו לב לאריאלה המתוקה,
היא לא הייתה בולטת מדי,
היה לה את היופי המושלם שלה, כמובן,
אז הסתכלו וכאילו לא ראו דבר,
הסתכלו דרכה, לכן אריאלה לא ממש הייתה קיימת.
היא לא הייתה בעייתית, ולא הייתה ידועה בתור חכמתה או בתור אחת שמצחיקה את כולם ומפילה על הרצפה.
אריאלה בת 8, סקרנית לגביה הוריה, שואלת את עצמה מה קרה להם ולמה היא פה,
למרות שכבר שמעה מכמה וכמה ילדים שרובם פה כי הוריהם לא רצו אותם.
אריאלה לא הייתה חלק מהם, אך אף אחד לא סיפר לה,
חשבה לעצמה שבטח לא רצו ילדה כמותה, עם שיער שחור כמו שלה בטח הפחידה את הוריה,
כמעט כולם בבית יתומים עם שיער בלונדיני או חום, ורק היא עם שיערה השחור ועורה הלבן מדי,
ועיניה בכחול זוהר.
זו בטח הייתה הסיבה, היא הבהילה את הוריה.
אריאלה בת 16 כבר ילדה גדולה, חושבת את עצמה כבר לאישה,
הוסת התחיל לה, והבנים שורקים לה במסדרון,
למרות שאף אחד לא ממש ידע את שמה ומי היא.
אריאלה היפיפייה, היא ילדה קצת מדוכאת ובקושי אוכלת,
אך לא כדי להיות רזה ולעשות דיאטה, אלא פשוט אין לה חשק.
היא לא מרגישה כמעט רעב, רק כשהיא מרגישה סחרחורות ומתעלפת היא פותחת את פיה ואוכלת פרוסה,
אריאלה היפיפייה כמעט ולא מדברת,
רק אם ניגשים אליה בשאלה, דבר שבקושי קרה.
אריאלה שואלת את עצמה מה קורה עם הוריה, אך אף אחד לא אמר לה ולכן היא כבר קצת כועסת ומאוכזבת,
כל מי שנמצא בבית יתומים, מתמלא בקצת תקווה שאולי מתישהו הוריו יופיעו, אתם יודעים זו מחשבה הגיונית בסך הכל,
אריאלה היפיפייה כבר בת 17 ועברה לה שנה,
כולם רואים אותה שהיא עוברת לידם,
אין אחד שלא מסתכל,
אין אחד שלא מעקם את צווארו רק כדי לראות את יופייה,
אך אף אחד לא מדבר ולא שואל,
כולם מפחדים מדחייה,
אריאלה המדהימה, היא מאוד עצובה וכועסת.
אריאלה לא קיבלה אהבה, לא מהוריה ולא מחבריה,
כיוון שאף אחד מהם לא קיים.
אריאלה אוהבת חיות,
והחיות אוהבות את אריאלה.
הכלבים למשל,
ממש כמו אלה שמעקמים את צווארם,
הם נמשכים אליה כמו למגנט.
לא היה לה מקרה אחד אפילו שכלב לא קפץ עליה וליקק אותה באהבה,
אך אתם יודעים, זה לא אותו דבר.
זו לא אותה אהבה שמצפים לקבל.
אריאלה הרגישה בודדה,
אף אחד לא באמת הכיר אותה,
אף אחד לא ניסה להכיר אותה,
כולם רק מעקמים צווארים,
והאמת? אריאלה אפילו לא שמה לב לכך בכדי להתלהב,
אריאלה המתוקה, היפיפייה והמדהימה,
לא ידעה מה לעשות עם עצמה,
היא סיימה את זמן שהותה בבית היתומים.
היא כבר מדהימה ובת 18!!
לכן אריאלה עזבה,
אך אף אחד לא ממש שם לב,
אריאלה עברה לעיר הגדולה,
מלאה באנשים- ממש כמו בבית היתומים רק שהמספרים כפולים.
אריאלה הייתה בודדה מתמיד,
אריאלה פחדה,
היא הייתה רזונת
היא הייתה מקלון
אך אף אחד לא ממש שם לב,
אריאלה כבר כבה קצת ויופייה כמעט נעלם,
אריאלה הייתה עייפה,
היא רצתה לישון
שינה אמתית להמון המון זמן,
אריאלה,
המתוקה,
היפיפייה,
המדהימה,
הרזונת,
המקלון,
זו שהייתה עייפה,
לקחה כדורים,
כדורים שמצאה בפח זבל,
לא היה לה אכפת,
היא פשוט לקחה,
ושתתה את כל הקופסה,
אריאלה שוכבת על המיטה,
חסרת חיים כמעט,
עיניה פתוחות בקושי וראייתה מטושטשת מעט,
בידה של אריאלה ישנה את קופסת הכדורים שנטלה,
לאריאלה היה כואב קצת לכן החליטה להעסיק את עצמה,
ועם היד שבקושי הצליחה להזיז,
היא קירבה לעיניה,
בכדי שתקרא את מה שכתוב על הקופסה,
לראות מה היא שתתה.
אריאלה קוראת,
והיא מגלה שלקחה נוגדי דיכאון,
אריאלה חייכה וכולה מרוצה
עכשיו היא לא סתם תלך לישון,
היא תלך לישון ותהיה מאושרת!!
הכדורים הם נוגדי דיכאון!
וכך אריאלה,
המתוקה,
נרדמה,
ועכשיו העייפות כבר עברה,
היא אושרת.