אשמתי

"את בטוחה שזה בסדר?" הוא שואל ובזמן שאני מחכה שיפתח לי את הדלת, לא בגלל שאני מפונקת או בגלל שהוא ג'נטלמן, אלא פשוט בגלל שהמכונית הזו כל-כך ישנה וחבוטה שדבר בה לא עובד כמו שהוא אמור לעבוד.
"אימא שלך לא תאבד את זה כשתגלה שנעלמת?" הוא מוסיף ושואל לאחר שאני לא עונה על השאלה הראשונה שלו.
"תאמין לי, כבר לא אכפת לה ממני." אני אומרת, ומתיישבת במושב לידו, ולא יכולה שלא לתהות עד כמה משוגעת אני בעיניו, הרי התקשרתי אליו באמצע הלילה בשביל שהוא יבוא ויקח אותי, בלי להציע לו שום הסבר או סליחה.
"מה עשית הפעם?" הוא מתחיל לנהוג, ולמרות שרציתי לומר לו שזה לא עניינו, ידעתי שאני הפכתי את זה לעניינו ברגע שביקשתי ממנו להציל אותי מבית המשוגעים הזה.
"זו לא הייתה אשמתי הפעם." אני אומרת וחושבת על פניה של אימי ברגע בו אמרתי לה שאני לא ממשיכה עם זה, שאני מחליטה לפרש משיעורי הבלט, אלוהים, הפנים שלה ברגע ההוא היו כל-כך מפחידות, במיוחד ברגע בו היא צרחה עליי שהיא לא מתכוונת לתת לי לוותר על החלומו שלי.
זה מצחיק עד כמה קל לה לשכוח שאני לא היא, שזה מעולם לא היה החלום שלי, כמה קשה לה לשכוח שאני אדם בפני עצמי ושאין לי שום צורך ברשות מצידה אם אני רוצה להרוס את חיי.
"אז מה קרה?" הוא שואל ולוקח פניה חדה שמאלה אשר גורמת לי להימרח על דלת המכונית.
אני לוקחת נשימה עמוקה, ומנסה למצוא את המילים להסביר את הערב הזה בלי להתחיל לבכות או לשנוא את אימי אפילו יותר.
"היא קראה לי אמילי." אני אומרת, ומשתתקת, אני יודעת שיש לי עוד כל-כך הרבה לומר, כל-כך הרבה להסביר, אך אני לא מצליחה למצוא את הכוח בשביל לעשות זאת, אני מרגישה שהמשפט ההוא השאיר אותי תשושה.
"אני כל-כך מצטער." הוא אומר ורוכן בשביל לנשק אותי על ראשי, ולמרות שאני רוצה לצעוק עליו שהוא אמור להסתכל על הכביש, אבל הייתי עסוקה מידי בלהעריך אותו על כל מה שהוא עושה.
אני יודעת שלא כל אחד היה מבין אותי ואת המשפחה ההזויה שלי, אני גם יודעת שלא כל אחד יבין מה הורג אותי כל-כך בעובדה שאימי קוראת לי בשמה של אחותי המנוחה, אך נראה שהוא מבין, או לפחות מנסה להבין את כל זה.
"אולי זו באמת אשמתי," אני אומרת בסופו של דבר, ומשעינה את ראשי הזכוכית הקרה של החלון, אני לא יודעת למה, אך עם הזמן אני מגלה שאני כבר לא יכולה להתמודד עם כל זה, שזה נהיה קשה יותר בכל פעם שאני רואה אותה."אולי אם הייתי פשוט נכנעת לרצונה והופכת למין גרסה חיה של אמילי הכל היה בסדר." אני לא אמורה לחשוב ככה, אני יודעת אבל זה כל-כך קשה להאמין בכל דבר אחר כאשר זה מה שאימי שלי תמיד רצתה ממני להיות, היא רצתה שאהיה היא, והיא לא הייתה מוכנה שזה יהיה אחרת.
"מותק…"הוא אומר ומושך אותי לחיבוק קצת לא נוח אך בהחלט מנחם, רציתי להישאר ברגע הזה לנצח, אך אני חוששת שמחר אצטרך להתמודד פעם נוספת עם המציאות.