במאה הזו

"אישה לבנה עומדת על מעין מרפסת ללא כל גדר." כי מי שעיצב אותה ככה רצה שתקפוץ.
"מרפסת; מלבנים אפורות." של טירה חשוכת מרפא, "המרפסת עגולה וקטנה, יוצאת מן מגדל ארוך כתורן במזג אוויר סוער" מקשה עליו לראות. "יש לה שימלה דקה והיא שרה, או צורחת."
כך ממלמל החצוצרן מן החלון הרחוק, חש אימה.
הוא הבין שאינו מזהה אותה ולבו נמלא פחד.
מה שהיא שרה זוהי אופרת דמעות.
הוא סגר את החלון בטריקה והביט בטיפות הקטנות הצפופות שמנסות לחדור דרכו, מן זגוגית החלון – שמי יודע מי התקין אותה?
את המילים של שיריה אגב, כתבה היא, קדושה מעונה, כאילו מתאבלת.
הוא נשם לרווחה כשהסתובב ולפחות לא הביט ברוח הפרצים הזו דרך החלון; היא, רודפת, שוב פעם, את הטירה. הוא חופשי לחיות, על אף שהמראות לא עזבו לפיתה את מוחו.
במציאות, רק כדי להבהיר, פשוט קשה לה להפסיק לצחוק. וזה רק הוסיף עוד למראה המחריד שלה.

הוא ממזמן כבר לא יכול למצוא בטירה שום דבר ובטח שלא את עצמו. זה נדיר למצוא שם חלון, כך הרגיש אבל לא ידע. אף שהוא שם לנצח הוא לא מרגיש שהוא מכיר מספיק את המקום כדי לדעת מה שכיח. תחושה זו של ניכור כלפי הסביבה הייתה קיימת בו בעיקר כי בילה חודשים רבים במרתפים האין סופיים של הטירה. אבל לא ידע גם את זאת. איבד תחושת זמן.

היו שם כמה תקועים; נער חצר, חצוצרן נסיך ונסיכה. הם נאבדים כבר לא שומעים את צליל קולם. לא בטוחים אם הם הקיר, כל כך הרבה קירות. כה רחוקים, חסרי יכולת לחזור. מעולם לא פגשו בפינה בה כבר היו, חושדים שהטירה משתנית, מי יודע אם זה נכון. הטירה היא נבכי נשמתה של הנסיכה, אך אם הם נתקלים בחלון ורואים אותה הם לא מצליחים לזהות. מפחדים מי זו האישה הזו ולמה היא רודפה את טירת הכל. היא זו שהשתגעה ומצאה את עצמה כחלק מהמבנה לא ברור מאיזה רגע והאם מהראשון.

האם כבר המאה ה21?