בת-לא בת שכזו
*ליפני שאתם קוראים, בקשה קטנה. אנחנו מתחילים בחוג תיאטרון שלי לעבוד על הצגת סוף שנה וקיבלנו משימה לכתוב מונולוג על הדמויות שבחרנו. אני מעלה את הסיפור בשביל ביקורת, הכי נוקשה שלכם, זה ממש חשוב. תודה מראש!
אני יודעת מה אתם חושבים, אתם בטח מסתכלים עליי ואומרים לעצמיכם "מה היא חשבה לעצמה כשהיא לבשה את זה, היא בת לא בן!" אז אתם יודעים מה? לכו להזדיין!
אוי, סליחה, קיללתי. שחכתי שבת צריכה להיות עדינה, רכה, מנומסת… זה לפחות מה שהאמא המזדיינת שלי תמיד אומרת לנו. אתם מבינים, היא לא ממש מרוצה מזה שיש לה "בן" בבית חוץ מאבא שלי, היא חושבת שבנות הן המין השולט ושבנים הם חרא. כמובן שהיא לא אומרת חרא, זה לא יאה. אולי בגלל זה תמיד אהבתי להיות "לא עוד אחת מהבנות האלו", לא עוד אחת מהבנות האלו שמתעסקות בתסרוקות כל הזמן, לא עוד אחת מהבנות האלו עם מיליון זוגות נעליים וארון בגודל חדר, לא עוד אחת מהבנות האלו ששמות איפור ותכשיטים מכיתה א', לא עוד אחת מהבנות האלו שהולכות לשופינג.
אני פקינג שברתי סטריאוטיפים, אהבתי את זה. אבל אז יצאתי מהארון. פתאום במקום להיות "לא עוד אחת מהבנות האלו" הייתי "עוד אחת מהלסביות האלו", מלשבור סטריאוטיפים הפכתי לפקינג סטריאוטיפ מהלך.
לי זה לא אכפת, לא בא לי להיות "נשית", להסתובב עם הבנות בקניונים ולהיות דבוקה אליהן 24\7, כאילו, הן פקינג הולכות לשירותים ביחד! לא שמעתן על מרחב אישי? ואני הלסבית פה…
אמא שלי חושבת שזה חמוד, איכס… בטח ממש שמחה כשנולדה לה מיה שלה, הבת השישית במשפחה, היא בטח כל כך שמחה. אני שונאת את השם הזה, מיה, שם מזדיין. בגלל זה הפכתי לבילי, הבת-לא בת שלה. היא שונאת אותי. מילא שלא הייתי הבת המושלמת שהיא רצתה, אבל עכשיו כשהיא גילתה כשאני לסבית…
לפחות אבא שלי נהנה מזה, אני הבן שמעולם לא היה לו. אווץ'. לפחות יש מישהו אחד במשפחה שלי שלא בא לי לצעוק פקינג ללכת להזדיין.
אתם בטח חושבים שאני עושה דווקא, שבגלל שאני לסבית מזדיינת אני חייבת להיות איזה טום-בוי, אבל אני לא. אני חושבת שגם אתן הייתן כמוני אם היו לכן פקינג חמש אחיות מזדיינות וחרא אמא שמנסות להלביש ולאפר אתכן פקינג כל הזמן.
אז אני אוהבת תסרוקות קצרות, אופנועים, מעילי עור וספורט, מה רע? בגלל שאני בחורה אני צריכה להיות איזו פרחה מזדיינת, תרתי משמע. עם כל הנעלי דפוק-אותי, מכנסי דפוק-אותי, שמלות דפוק-אותי, חולצות דפוק-אותי. סליחה שאני לא זונה באמת, זה פשוט כל כך אכזרי מצדי לבייש ככה את המין הנשי.
אז כן, אני אוהבת מטאל ורוק, בדיחות גסות ואת הצבע ירוק, בואו תעצרו אותי. חבורה של בני זונות הומופובים.
הכי נורא, זה הילדים בכיתה. הם כל הזמן שואלים אותי אם אני חושבת שאיזה בחור חתיך, מושלם, חלומי? לא, אני פקינג לסבית, אני לא חושבת שבחורים חתיכים! וכל הבנות האלו שמפחדות שאני אנשק אותן, אתן מבינות, אתן לא הטיפוס שלי, אני מעדיפה בנות… נחמדות. והבנים המגעילים שצוחקים עליי, הם יוצאים כאלו קטנים, אם אתם יודעים למה אני מתכוונת.
אז זו אני, סטריאוטיפ מהלך, פריקית מגעילה ומוזרה. אחר כך מתפלאים שאני דיכאונית כל כך. שילכו להזדיין הילדים האלו, שילכו להזדיין כולם, גם אתם. מה אכפת לי? יש לי את הספרים שלי.
תגובות (3)
הבעיה היחידה שראיתי (חוץ משחכתי במקום שכחתי) היא שהמילה להזדיין מופיעה יותר מידי לדעתי.
הא והיחס לבגדים של בנות, לא כל הבגדים כאלו…
זה איך היא רואה את הדברים, היא גדלה עם 6 בנות פרחות בבית שלובשות רק "בגדי דפוק-אותי". אני ממש פמיניסטית ואני ממש לא חושבת שכל הבגדים שבנות לובשות הם כאלו, זו הדמות שיצרתי.
תודה רבה על הביקרות.