דוד קוליה.

היא הייתה בפי וכעת נמחצת תחת רגלי. עוד סיגריה, שעלתה לי יותר מדי. אני יוצא מהפינה, שמוארת בשביל אדם כמוני, אבל חשוכה בשביל כל אחד אחר. משב רוח, מעביר את ידיו על פניי, בריאותיי ועובר בכל גופי עד שמגיע לרגליי שאף פעם לא כוסו היטב. לא התלבשת טוב, דוד קוליה תמיד היה אומר ומוריד את הכובע שסבתא קנתה לי עוד במולדובה. בוא, אחמם אותך ומיד היה מקפיא את הזמן לשנים לאחר מכן, שתמיד צפו. תמיד הגיעו עד לקצה הלשון, אך לא הצלחתי להקיא אותן.
אורות העיר שמתארכים ומתעוותים מבעד לרגשות שלי, שתמיד היו שנויים במחלוקת. אלו צורות מאוד יפות, חבל שהן מגיעות בזמנים כל כך עצובים. ניר פעם אמר לי, שאם לא הייתי בוכה לעיתים כל כך קרובות, כולם היו אומרים שיש לי עיניים יפות. אבל אף פעם לא הפסקתי לבכות, לכן רק הוא אומר לי.
הנעליים שלי נספגו ממדרכה עקומה, שאנשים בעלי השפעה מעולם לא דרכו עלייה. ותמיד נכנסת לי אבן לנעל, אך אני לא טורח להוציא אותה, במילא יכאב לי. מריה, דאגה לקחת אותי למקום מואר. משום מה, אני עדיין לא רואה. היא הראתה לי את הדרך, ליוותה אותי כמה שאפשר. אך בכל זאת, אני לא מצליח להגיע אל המתג.
ראיתי את האוטובוס שלי, נע בנחת אל התחנה הקרובה. האצתי, ניסיתי להשאר על רגליי בעודי מתקדם, אבל לא הצלחתי והחלקתי. אף פעם לא הייתי טוב בלשמור על הרגליים שלי במקום הנכון. זה מזכיר לי את אבא, שתמיד דיבר על דוד קוליה שהלך, הוא תמיד האשים אותי בזה שהוא לא חזר. ואני לא מבין למה, הרי אני מנסה, בכל כוחי, ללחוץ על המתג הארור, והוא עדיין שם. הוא עדיין מבקר אותי, כל פעם שאני מנסה לעצום את עיני, בכל פעם שאני מנסה לא לחשוב, בכל פעם שאני לא מת. הוא עומד שם וחוסם את המתג בגופו.
אני לא מתרחק מהמדרכה הרטובה. אני רק יושב, אבל זה מרגיש כאילו שאני מחבק אותה חזק. כולם עוברים לידי, זורקים מבט. אף אחד מהם, לא טורח לחשוב על זה שרע לי, אבל זו בקשה אנוכית. הרי שאחרים יגידו עליהם, שהם אנשים טובים, מי אני שאהרוס להם? כמו שהרסתי לדוד קוליה, שהיה מבקר את מיטתי לעיתים קרובות, ואף פעם לא עוזב.