הדשא כבר אינו ירוק.
הדשא כבר אינו ירוק, החלקים הנסתרים ביותר כבר אינם נסתרים. והלב הזה.. הלב הזה שנלחם בדמו; נשפך, נשפך החוצה אל העולם.
היא הולכת יום ביומו לנהר, שוטפת פנייה, מוציאה כל טיפה וכל קו של ליכלוך שהצטבר במשך היום, היא לא שייכת לאף מקום, זאת היא יודעת.
דמותה משקפת מישהי יפה, בטוחה. מישהי כזאת שבליבה אין דבר נסתר. מישהי כמו שאר העולם. מצויירת יפהפה, כירח בתפאורת החיים, מדיי לילה ולילה, היא מאירה כמוהו על העולם אבל בסוף.. בסוף מי מאיר עלייה? מי מאיר על הירח הזה שמאיר לכולם את הדרך?
היא אומרת שהחיים באיזושהי נקודה מתרחקים ממנה, כאילו לשנייה היא מספיקה להגיע אבל אחר-כך זה חומק ממנה. אחר כך בחוץ נהיה יותר קר, יותר קודר והחיים מתרחקים ממנה.
היא הבטיחה לעצמה שבחלקים האלה היא לא תישבר. ושכשיחלוף האוטובוס היא לא תבכה כי היא תאמין שתמיד יגיע עוד אחד. היא ידעה שכשחולים ונשארים בבית הבדידות יותר מוחשית ולכן נשבעה שלעולם לא תהיה חולה. היא תלתה באוויר כלכך הרבה הבטחות, כאלו שאהוב משאיר אחריו לפני שהולך, כאלו שאמא נשבעה שתקיים לפני שהלכה, כאלו.. כאלו הבטחות.
ואיזה דשא כבר נשאר ירוק? בימים של צעקה אילמת ודמעה נסתרת- היכן הם כולם? היכן אותם כולם שכתבו שירים על גבורה וציירו ציורים על משפחה? היכן האהבה המדוברת?
תגובות (2)
מסקרן אותי מאוד לדעת בת כמה את. האמת שהכתיבה שלך קצת מזכירה לי את האופי שלי אז מאוד קל לי להתחבר. מה שהפריע לי זה שגיאות דקדוק וכתיב קלות שאם את תלמידה אז אני חושבת שלעבור על הקטע עם מורה להבעה או משהו (למרות שקצת מביך, מבינה אותך…) יכול לעזור לך מאוד. מעבר לשגיאות, צרם לי קצת ההבדל בין משלבי הלשון, כלומר שתחילת השיר כתוב בשפה גבוהה ולאחר כן בשפה יותר יומיומית ושוב גבוהה. כלומר, המשלב הלשוני אינו אחיד וזה פוגע בחוויית הקריאה.
בסהכ קטע נפלא ועוצמתו! תמשיכי לכתוב נפלאה!
אופק, קודם כול תודה רבה!!
והאמת היא שאני כרגע לא תלמידה חח אבל את הקטע הזה כתבתי כשהייתי תלמידה, לפני בערך 4 שנים אז לשבת עם מורה אני כבר לא אוכל חח:-)
שוב, תודה ולילה טוב:-)