הוא ואני יושבים במשרד.

הוא ואני יושבים במשרד.
הוא מסביר לי למה כדאי לי לקנות בדיוק את הדגם הזה, ולא אחד אחר. אני מהנהן. מסכים להכל.
הוא ממשיך לפטפט בקול, מספר שאפשר לשדרג לפי הצורך. מן הסתם שממומלץ.
הוא מדבר על גאדג׳טים חדשניים, על כמה ישפרו לי את איכות החיים.
בתוך תוכי אני יודע שאלו שטויות, אני קונה רק עוד דברים חסרי ערך, אבל בכל זאת מהנהן ומסכים.
הוא מחייך כדי לתת לי רושם שעשיתי את הדבר הנכון. הוא רושם משהו על חבילת דפים.
הוא מבקש חתימה. אני חותם, בלי לחשוב יותר מדי, מאמין למה שהוא אמר בלי יותר מדי התלבטויות. הוא קם. קמתי גם אני. הוא לוחץ לי את היד, אומר לי תתחדש.
אני אומר לו תודה, למרות שאני לא באמת מודה לו. הוא רק ניסה למכור לי כמה שיותר.
אני יוצא החוצה, מסתכל על הרכישה החדשה שלי. עוד דבר שאני לא צריך, עוד דבר חסר משמעות, עוד דבר שקניתי בלי סיבה אמיתית.
אבל קניתי. כי לקנות זה טוב. ותמיד צריך שיהיה הכי חדש והכי נוצץ, אפילו שזה לא הופך אותנו, אפילו במעט, לאנשים טובים יותר.