הזמן שלנו

קצת לפני חצות שמעתי את קולה קורא לי. היא ביקשה שאעצום את העיניים. עמדתי שם בשקט, מחכה להוראות נוספות כשלפתע הרגשתי תחושה של חור גדול שנפער לו בתוך ליבי. פקחתי את עיני בפתאומיות וההבנה העמוקה שהיא נמצאת כל כך רחוק ממני היכתה בי.
היא שוב הולכת ממני,
והזמן שוב הולך לאחור.
*
כשראיתי אותה, והיא חייכה, היה לה חיוך קטן כזה, כל כך מקסים, עד שלא ידעתי מה לעשות עם עצמי באותו רגע.
רציתי לגשת אליה, לחבק אותה, לאחוז אותה בזרועותיי חזק כל כך עד שאדע שהיא לעולם לא תוכל לעזוב אותי.
אך לא עשיתי זאת, לא עשיתי דבר.
הרחוב השקט והחשוך התחיל להתמלא באורות מפנסי הרחוב הגבוהים, ולאט לאט הרגשתי שהיא מתחילה להיעלם לי. ריח עדין של לבנדר מהבושם האהוב עליה הציף את האוויר, ופתאום כולם יכלו להריח אותו.
עד שהרחוב היה מואר כולו היא נעלמה, משאירה לי רק את התחושה הישנה של ידינו ביחד, מהזמן שעוד הלכנו שלובי ידיים ולא פחדנו להפגין את האהבה שלנו מול כולם.

ואז שוב הזמן הולך לאחור…