החברה שלי.

אני זוכר שהיו לה עיניים כחולות יפות מאוד.
כמו הים או השמיים. או כמו אבן ספיר יפה כזו.
אני זוכר שהיא הייתה שנונה מאוד, מחוננת,
בעלת אותו הטעם כמוני בכל-כך הרבה דברים.
אהבתי אותה מאוד.
וגם היא אהבה אותי מאוד.
כל יום היינו נפגשים בטיילת ליד היער, ושעות על גבי שעות הלכנו לתוך היער ומצאנו כל מיני דברים מוזרים. כמו שלדים וגולגלות.
זה היה ממש מצחיק.
אני זוכר שאחרי זה היינו הולכים לבית שלי, והיא מאוד אהבה את התבשיל שבישלתי לה כל הזמן.
היא כל הזמן אמרה שיש לבשר טעם משונה כזה.
טוב נו, לא משנה.
היה יום שהיא שאלה על האקסיות שלי. סיפרתי לה על כל אחת ואחת מהן, ועל זה שכולן נעלמו אחרי שנפרדתי מהן.
היא התחילה לחשוש ממני.
כמה שבועות אחרי זה, סיפרתי לה על האוסף שלי, שהוא מגוון והיחיד מסוגו בעולם.
ואז ירדנו למרתף.
הראיתי לה את האוסף שלי,
את אוסף הארונות המחוררים שלי, את אוסף החניתות שלי ואת אוסף המצ'טות שלי.
היא הפסיקה לנשום אחרי כמה רגעים מרוב ההתרגשות.

יום אחרי, אני והחברה שלי חזרנו מטיול ביער. וגם היא לא הבינה מה הקטע של הטעם של הבשר מהתבשיל.
אז הראיתי לה את האוסף היקר שלי.