החיים שהיו יכולים להיות לי

היילי הייתה בשנות ה 30 המוקדמות לחייה, היא הייתה מושכת ומצודדת עם שיער בלונדיני גלי ופרוע שתמיד התנפנף ברוחות הסתיו התל אביביות שהיו כבר אמורות להיות קרירות בתחילת חודש נובמבר. היו לה רגליים ארוכות וחזה סטנדרטי והיא הייתה אינטליגנטית ופגמנטית, בעלת משרה טובה ולא מספקת במשרד השיווק שבו היא שיווקה כל דבר חוץ מאת עצמה ואת החיים עליהם היא חלמה. היא לא סבלה להתפדר ולהתאפר אבל היא הייתה מוכרחה כי נורית הבוסית היומרנית שלה עם האף הפחוס, השיער הצבוע באדום זועק והקמטים שצצו מכל כיוון, בגלל כל לחץ הפרסום השיווקי הזה והוטמנו ביותר מדי מייק אפ ביחד עם לחיים שצרחו מרוב הפודרה, פשוט דרשה את זה ממנה. היילי חשבה לעצמה, "למה לעזאזל, אשת שיווק צריכה להתאפר, נשים בכלל צריכות להתאפר, החברה באופן כללי היא בית תמרוקים אחד גדול של איפור, משחק ואחיזות עיניים" היא קיללה את הרגע בו שמה את העקבים השחורים הנמוכים שלה בכל בוקר כי גם את זה נורית דרשה מנשות השיווק האלמותיות, כי הרי לפי דבריה- "אישה לא יכולה להיות סקסית ומושכת בלי עקבים" (שזה בעצם במשוואה פשוטה שווה במילון המושגים של נורית היקרה, לאשת שיווק נמרצת מקומטת וצבועה) שנורית לא הסבה את תשומת ליבה, היילי הייתה חולצת את אותם עקבים מייגעים מרגליה ויורקת שלוש פעמים, אחת לכבוד הבוסית השחורה- אדומה, אחת לכבוד המשרה השחורה עם השמלה אדומה ואחת לכבוד החיים השחורים והחלומות בצבע השני. באותם רגעים הייתה מתמלאת בסיפוק ובערגה עצמית ושוב חולמת על חיים נטולי שיווק ומלאים בהגשמה. הדבר היחיד שאהבה בעבודה שלה הוא ללבוש את אחת משמלותיה הפשוטות שגם היו בצבע שחור או ארגמן כי היילי בהחלט אהבה את הצבעים שחור ואדום, שבעצם היו אלגוריה מעניינת לתשוקה העזה לאהבת אמת והמציאות העגומה שהייתה כולה צבועה בשחור הקודר. לכל העניין השמלתי, נורית לא שמה לב כל כך ולא היה לה ממש איכפת, כי לנורית בתור הבוסית צריכה להיות השמלה הכי יפה במשרד ובכלל בכל בניין המשרדים החלול והעצוב הזה ומן הראוי שלא יהיה לה איכפת אם העובדות שלה לובשות שמלות מהוהות, אלא ההפך. לנורית היו שמלות ניטים נוצצות שלא היה כל כך ברור אם היא בוסית או מעריצה סמויה של נירוואנה והיה לה גם בעל מקריח ושמנמן שבמקרה גם היה הבוס שלה פעם ומאז שהוא הפסיק להיות בוס גם הפסיקו לצמוח לו שיערות באוזניים אבל השיערות המשיכו לנשור. היילי לא רצתה להיות כמו נורית, לא רצתה בעל מקריח שהיה גם הבוס שלה פעם ובמיוחד לא רצתה לחשוב שנורית מעריצה את אותה הלהקה שנערצת עליה עם הזמר החתיך והבלונדיני שגם היה טיפה אובדני כל חייו עד שהחליט לשים להם קץ וללכת אל האבדון השקט והנינוח. אל השמלה הפשוטה הצטרף גם חיוך פשוט ושובה שהתנוסס על פניה המחודדים של היילי, שהיה בעצם יותר שמח ומזויף מהחיים עצמם ובקיצור- משרה טובה, אינטלגנציה, חן והרבה חלומות נטולי תעוזה. היה לה כל מה שאישה נורמלית בגילה צריכה, בחיים נורמליים ופרוזאים, כדי למצוא גבר ראוי ומתאים שאולי יהיה צעיר ממנה ואולי מבוגר אבל יספק לה ביטחון, אהבה, בית, טיולים משותפים בערים אירופאיות מעוננות וקרירות וברבות הימים גם יספק לעצמו כרס קטנה ושעירה, וכל מה שאישה נורמלית בגילה רוצה שיהיה לה בגיל הזה שהשעון הביולוגי מתחיל לדפוק, אמא לא נותנת מנוחה כי תכף יגיע זמנה ללכת והיא בהחלט לא תוותר על התענוג בקניית צעצוע של חייל לנכד או סרט לשיער לנכדה ובשעה שהחברות מסביב עונדות את טבעות יהלומי הקראט שלהן שאותם גברים נורמלים ובעלי המשרה הנורמלית, החליפה הדלוחה, החיים הנבובים והשיערות באוזניים העניקו להן בזמן שכרעו ברך והגב שלהם נתפס. הן מתרברבות ומראות בריש גלי ובשין שורקת את "הטבעת הסווה סהבעל סלי קנה לי" כי לכולן נהיה שין שורקת פתאום מכל הדחק הזה של החיים, הקריירה, שכר הדירה והאוכל והזמר של החתונה שחייב להיות גם ים תיכוני או להתלבש בססגוניות אקסצנטרית ולא כל כך ברורה כי זה מה "שהולך" היום. אבל היילי לא רצתה להתפשר כמו כולן וללבוש שמלות ניטים כדי למשוך גברים צעירים מזוקנים עם שיער ארוך ושופע ובסוף לחזור אל אותה כרס ואותה שגרה מתפשרת ושגורה. היילי סירבה להאמין שהחיים האלה שבכל מקרה תכליתם לא כל כך ברורה, יסתיימו כך- שיווק, כרס, טבעת ושיערות באוזניים. היילי חלמה על חיים אחרים, שמגשימים את עצמם ומגשימים אותה. היא חפצה בייעוד, בתכלית, בשקט נפשי, ברגעים קטנים ומאושרים עם הבעל המיועד שלה, שאחרי חיפושים ארוכים היא תבחר אותו בפינצטה כי הרי העולם מלא בזאבים האלה שאורבים לטרף ורק רוצים אשת קריירה בלונדינית ללילה חפוז. ובהחלט יכולות להיות לו קצת שיערות באוזניים ובחוטם אבל הוא יבין אותה והיא תבין אותו ותשרור ביניהם אהבה גדולה ותשוקה פראית וטבעית חסרת דופי שלא תיגמר לעולם. כי שאמא, שהיום כבר לא מפסיקה ללחוץ, הקריאה לה את הסיפור הזה לפני השינה, אז שהייתה ילדה צעירה שהתמימות בערה בה והחלומות לא הפסיקו להגיח אליה בלילות, על אותה יפהפייה שנרדמה לה בגלל אותה קללה שהטילו עליה ואז הגיע אותו נסיך אבירי עז רוח ויפה נפש והסיר ממנה את הקללה הנוראה בנשיקה אמיתית וטהורה והם חיו באותו אושר, שמי לכל הרוחות יודע אם אכן קיים היום, בכל מירוץ הארנבים השיווקיים האלה שמתרוצצים במשרד מהשעות המוקדמות של הבוקר. היילי הרהרה לעצמה- "איפה אותו נסיך עם סוס לבן החיוך האמיץ והנשיקה האמיתית, החיים שלי בינתיים מזכירים את אותו סיפור שהכרכרה הופכת לדלעת והדלעת הופכת עבשה יותר ויותר. יותר מדי זמן בחום המהביל של החיים ותל אביב המסריחה"….
שהייתה מסיימת בשעות הערב את היום הארוך והשיווקי שהתחיל אי שם השכם בבוקר, הייתה מתחילה לצייר. היא אהבה את כל אלה מהתקופה של האימפרסיוניסטים שהתחילו לצייר ביום אחד בהיר או אולי מעונן כי זאת בכל זאת אירופה, את ההתרשמות שלהם מהעולם והפיחו קצת צבע בעולם הארכאי- אירופאי וביניהם יכלה למנות את דגה, רנואר, סיסלי ורבים כאלה שסיפקו רגעים מפרכסים ואמיתיים דרך הציורים שלהם. שהייתה קטנה ואמה הקריאה לה את כל אותם סיפורים אגדיים, היילי חלמה לצייר את כל הנסיכות שאהבה, מנקודת המבט שלה ואת המאפיינים של כל נסיכה ולהציג אותם בתערוכה גדולה שבמקרה תהיה באולם בכפר הקטן והרחוק שבו תתגורר עם אותו בעל והתשוקה האינסופית….
באחד מאותם ערבים מהבילים שגרתיים, שהלחות הסתוויות הכתה באוויר והיילי מצאה את עצמה דחוסה בין המון האנשים באוטובוסים הצפופים כמדי ערב, היא הגיעה הביתה, הכינה לה את לזניית ארבע גבינות שזו בעצם ארוחת הערב שכה אהבה והזכירה לה קצת ריחות של בית וניחוחות של שלווה והקהתה קצת את כל הכאב השיווקי. היא האביסה את עצמה במערבולת הגבינות, הדליקה לעצמה את הסיגריה היומית שעד מהרה הפכה לכפולה ומזגה לה כוס מהיין האיטלקי והפירותי שתמיד שהה בארון וחיכה לה שתחזור לביתה. היא פנתה לעבר המכחול ולוח העץ הלבוד והרגישה את הבדידות יחד עם הטעם הפירותי והיבש של איטליה. היא התחילה לשרבט איור של עננים אפורים וצפופים שהתייפחו מבכי, מסתירים ריצודי שמש מעומעמים של תקווה, מדשאות ירוקות מעוטרות בנצי חלב, כלניות וסיגליות ועליהן שוכבת ומביטה לשמיים האפרוריים והגשומים ילדה בלונדינית, יפת תואר ותמימה שחיוך רחב שוטף את פניה וחושף את שיני החלב שעוד לא נפלו לה, ביחד עם שתי דמעות שזולגות מעיניה. הילדה בעלת השיער הבלונדיני והסתור אוחזת בפרח שחור ובקצה המדשאה משורבט עלם צעיר עם שיער ארוך ובלונדיני בעל שיריון ברזל אבירי ואוחז פרח אדמדם בידו, הציור היה נראה לה כל כך נוגה, כל כך אמיתי וכל כך משקף עד שהיא עצמה החלה להתייפח בבכי ולמחות את דמעותיה באצבעות שהתלכלכו מצבעי השמן וככה יצא שהילדה הקטנה, היילי והשמיים בכו והתלכלכו יחד. היילי לא יכלה להישאר אדישה יותר לבבואתה הנאמנה, היא דמיינה איך הפרח האדום כומש ועלי הכותרת השחורים מלבלבים אל עצם הקיום שלה. היא הסתכלה על קפסולת כדורי השינה שהונחה על מפת הקטיפה האדומה בשולחן העץ השחור והמגולף שלה במרכז הסלון. בעוד עיניה דומעות ופניה צבועות היא התקדמה אליה, פתחה את הקפסולה ולקחה כמוסת כדורים שלא הייתה מביישת גם את אותו זמר חתיך ובלונדיני שהיה נערץ אליה ובחר לסיים את הסיפור הכואב שנקרא חיים. היא הרגישה פתאום כל כך קרובה אליו, כמוסת הכדורים החלה להשפיע והיילי נפלה למשכב בו היא דמיינה את אותן קרני שמש מרצדות, מביסות את העננים האפורים והפרח האדום מפריח עלי כותרת אדומים מכל כיוון והיא בתור אותה ילדה בלונדינית, תמימה וחולמת נבלעת אל תוך האהבה והתשוקה האדומה הזאת והיא מגיע למקום ההוא שדיברו עליו בספר הקודש והוא מגיח לפתע עם הסוס הלבן, השיער הבלונדיני הרוקיסטי והפרוע ומחברת השירים שלו ואין לו שום קשר לספר או לקודש. הוא מתחיל לנגן לה בגיטרה האקוסטית ובגרסה השקטה את- "איפה ישנת בלילה שעבר" והיא אומרת לו "היי קורט, אני ישנתי בבית והרגשתי כל כך קרובה אליך ופתאום אני כאן" והוא עונה- "אל תדאגי היילי הגעת למקום טוב יותר" ומפסיק לנגן וכורך את ידיו סביבה והכל הופך יותר טוב וקרני השמש מאירות את שיערה הזהוב ואת נשמתה של אותה ילדה- פראית ועמוסה בחלומות, אותה ילדה שבדיוק לפני רגע התייפחה מבכי באמצע כל המדשאות הירוקות האלה ופיח הבניינים התל אביבי והיא תבין שחלומות נועדו להתגשם ולא להידחק לפינה חשוכה במירוץ הארנבים. הוא ממשיך לנגן לה והפעם פורט על מיתרי הגיטרה את- "בואי כמו שאת" והיא ממש דמיינה איך היא באה כמו שהיא, בפנים נטולי איפור, שמלת ארגמן היפית זרוקה, רגליים יחפות ובנדנה מפוספסת קשורה לראשה והיא רצה במדשאות העצומות האלה, בחיוך מלא אמת ונטול כזב ובאמצע כל הריצה הזו היא שמעה קול מוכר ומתועב שמזכיר לה גבר מקריח ושיערות באוזניים אומר לה- "היילי קומי! מה את חוסבת שאת עוסה? זה נראה לך הגיוני סאת מורידה את נעלי העקב שלך? את יודעת שאסת סיווק חייב לנעול נעלי עקב" והיא פקחה את עיניה וראתה ממולה את לא אחרת מאשר נורית עם השיער האדום הצעקני והמודבק שלה והשין השורקת שגם עליה לא פסחה, כי גם היא נתקפה במחלת הלחץ האינסופי, לבושה בשמלת הניטים המהודרת שלה שהזכירה יותר סבל מאשר הגאולה עליו מדבר אידאל הנירוואנה והיא הסתכלה בה בעיניים עייפות ומיואשות ונשארה חולמת גדולה שמתפדרת בבוקר, שמה את נעלי העקב הזעירות, מסתכלת על בבואת שיערה הזהבהב המקורזל והפרוע במראה ומתרוצצת כמו כולם אל עבר המשרד ואל עבר הקפה שאולי יכניס אוויר בעיניה הטרוטות, שהיו מלאות בסגול מסביבן ושחור ממולן והיו רחוקות מלראות את אותו אדום בוהק ונוצץ שאותו היא דמיינה. היא ירקה 3 פעמים אחת לכל סיבה ולכבוד שני הצבעים וחזרה לחלום, על החיים שאולי היו יכולים להיות לה…..