החלטה אחת- חלק ראשון

צרחה.
זעקת כאב.
צעקות של כעס.
עמוק בחשכה אפלה.
הנערה רצה, נפלה, צרחה, זעקה.
זאת הייתה נערה אבל בוא נתחיל בהתחלה.

לוסי, זה שמה, לוסי היא הנערה.
הם הלכו ברחוב, לקחו אותה מהבית או יותר נכון חטפו אותה.
היא עמדה בין שני בחורים וראשה מושפל מטה.
חלק חשבו שפשעה, חלק חשבו שהייתה מלאה בבושה.
אך אף אחד לא ידע שלוסי לא הייתה בהכרה.
הם החזיקו בה חזק ומשכו אותה לתוך בג'יפ השחור שלהם.
הבחורים זרקו אותה למושב האחורי ואזקו את ידיה ולאחר מכן נסעו משם ונעלמו כלא היו.
אחריי שלוש שעות לוסי התעוררה, הם עדיין נסעו.
היא הסתכלה סביב על פנים המכונית ונתקפה בהלה.
'איפה אני? מה קורה כאן? איך הגעתי לפה?' מחשבות התרוצצו בראשה, מבטה נתקל בשני הבחורים שישבו במושבים הקדמיים ועיניה נפערו בהלם כשהיא נזכרה.
היא ישבה בחדרה מול המחשב ותכננה איך לברוח.
אך פתאום רעשים נשמעו מהרומה למטה, רעשים שלא היו שייכים.
לוסי הוציאה מהמגירה את האקדח שלה.
היא ירדה באיטיות במדרגות, שומרת על דממה.
מסתכלת סביב, מחפשת את מקור הרעש, ואז היא ראתה אותם.
הם עמדו וחיטטו בחפציה האישיים.
"מה אתם עושים כאן?" היא שאלה והחביאה את האקדח שלה מאחורי גבה.
הם הסתובבו לעברה באיטיות. "מחפשים אותך" אחד מהם אמר.
"מה אתם צריכים ממני?" היא שאלה וחשש נשמעה בקולה.
"רק לדבר" שיקר השני והם החלו להתקרב אליה.
"תתרחקו" היא הזהירה והם התעלמו מדבריה והמשיכו להתקרב אליה.
היא הסתכלה לצדדים, מחפשת דרך לברוח. היא לא הולכת איתם.
דלת כניסה. מבטה נתקל בה וגם מבטם של הבחורים שמיהרו לחסום את דרכה
היא נדרכה, היא תילחם על החופש שלה. עד הרגע האחרון.
הם נדרכו כמוה "אנחנו לא רוצים שאף אחד יפגע" הם אמרו. היא צחקקה בלעג בתוכה.
לוסי החזיקה באקדחה חזק "אני יודעת מי אתם ומה אתם רוצים" היא אמרה "אני לא באה איתכם"
הבחורים התחילו להתעצבן ושלפו את האקדחים שלהם.
לוסי זזה אחורה והפעם תכננה תוכנית תקיפה.
הם המשיכו להתקרב, סוגרים עליה.
היא נשמה עמוק, הכניסה את האקדח למכנסיה. ונלחמה.
לוסי בעטה בפנים של הבחור הראשון, מפילה אותו לרצפה.
לבחור השני היא נותנת אגרוף שמעיף אותו לרצפה גם.
היא לא חושבת הרבה ומתחילה לרוץ לעבר הדלת.
בלי שלוסי שמה לב מישהו מושך לה את הרגל ומעיף אותה בחבטה לרצפה והאקדח נופל ממכנסיה, מחליק רחוק מהישג ידה.
היא התהפכה בזריזות על גבה ובעטה בבחור שוב אף הוא תפס ברגלה לפני שהיא פגעה בו.
לוסי הרגישה מובס, אבל היא לא מוותרת, לא להם.
היא בעטה בעזרת רגלה השנייה בידו והעיפה אותו ממנה.
היא קמה במהירות על רגליה ורצה לעבר האקדח, ירייה נשמעה פתאום.
לוסי קפאה במקומה.
"זה מספיק!" אמר אחד הבחורים בכעס "תסתובבי באיטיות ושלא תחשבי על לנסות משהו"
נאנחה בייאוש והסתובבה שמבטה מושפל. זה לא היה קרוב לסוף.
הם חשבו שניצחו, שתפסו את לוסי ה-פושעת הידועה בכוחה העצום.
כמה שהם טעו… ולוסי ידעה זאת.
מבטה אולי היה מושפל אך עיניה חיפשו אחר כלי נשק שימושיים.
המנורה. היא הרימה את מבטה אליהם. לא סתם היא הייתה ידועה בכל מקום.
מבטה היה מפוחד ומובס אך ראשה פעל כמו מכונה.
לוסי זזה צעדים קטנים בלתי נראים לכיוון המנורה.
היא הגיעה אליה וחיכתה לרגע המתאים לתקוף.
אבל מה מנע ממנה לתפוס את המנורה ולזרוק אותה? מה מנע מלוסי להילחם על החופש שלה עד הרגע האחרון?
הכל קרה כל מהר הבחורים ירו בידה, מזרק בצורת חץ פגע בידה והיא התמוטטה בעילפון על הרצפה.
היא ניסתה להתיישב, ניסתה לזוז אך האזיקים על ידיה לא אפשרו לה.
"תשחררו אותי!" היא צעקה וטלטלה את ידיה בניסיון להשתחרר.
הם נאנחנו בכעס והרדימו אותה שוב.
בפעם הבאה שלוסי התעוררה היא הייתה קשורה בידיה וברגליה למיטת ברזלים.
את התא שחשוב לציין היה שקוף הקיפו בסביבות ה-20 שומרים.
היא הייתה עדיין מטושטשת מהסמים ולא הבינה לאן הגיעה.
לוסי נאנחה ביאוש והתיישבה, ידיה כאבו מהאזיקים ורגליה היו משותקות למיטה הלא נוחה.
לפתע נכנסו לתא חמישה שומרים ורוביהם מכוונים עליה, אחריהם נכנס איש נמוך בגובהו ומשקלו גדול.
לוסי התיישבה והסתכלה עליו, כל ג'ייסון בלק בשנאה טהורה.
"מה אתה רוצה ממני?" היא סיננה לעברו.
"את יודעת מה אני רוצה ממך" הוא אמר "אני רוצה שתצטרפי אליי"
"ואתה יודע שאני בחיים לא יצטרף למקום המטונף הזה" היא אמרה והסתכלה עליו בגועל.
הוא גיחך בלעג "אז את תישארי בתא הזה עוד זמן רב".
"שחרר אותי!" היא צעקה בכעס והחלה להשתולל "מה אתה צריך דווקא אותי? יש עוד רבים חוץ ממני!"
"את מיוחדת לוסי, כמוך אין יותר בעולם" הוא אמר והיא המשיכה להיאבק באזיקים.
"תתנו לה ארוחה אחת ביום ומים כל חמש שעות" הוא אמר לשומרים והם יצאו משם בדרך שנכנסו ולוסי המשיכה להיאבק עד ששברה את האזיקים שעל ידיה מבלי שמישהו שם לב.
וכמו תמיד לוסי הייתה צעד אחד לפניי כולם, אך עכשיו נשאר לה רק לגלות איך היא מתחמקת מה-20 שומרים שמקיפים רק את התא שלה?
אך לוסי לא הייתה מוכנה כלל לשותף שהכניסו לה לתא אחרי כמה ימים או שבועות, שבהם הרעיבו אותה וייבשו אותה. זה לא הפריע ללוסי כי היא הייתה מאומנת למצבים כאלה, היה לה את המאמן הכי טוב.
ברוס וחיי הרחוב.
בואו נחזור 12 שנה אחורה שלוסי הייתה בת 10. המצב הביתי של משפחתה הדרדר והוריה איבדו את עבודתם, אחיה בן ה-16 עזב כבר את הבית וגר בקצה העיר, לא אכפת לו מהמצב משפחתו ולוסי נשארה לבד עם הוריה.
ללא ברירה היא החלה לעבוד, היא התבגרה במהירות וכולם שמו לב לבגרות שלה וקיבלו אותה לעבודות. תחילה היא עזרה לזקנות ולאחר מכן עשתה בייביסיטר לתינוקות, לוסי לא הרוויחה כספים רבים והמצב בבית הדרדר עוד יותר.
אך פתאום, יום אחד שהיא הייתה בדרכה הביתה, בגדיה בלויים, גופה רזה ומלוכלך, פנייה חיוורות והיא מותשת היא מתנגשת במישהו ונפלת בחבטה לאדמה ומחזיקה בראשה הכואב.
"אני מצטער" האיש אמר ועזר ללוסי לקום על רגליה "וואו ילדה את נראית נורא, מה קרה לך?" הוא שאל בלי חוצפה.
"אני…" היא מלמלה ופרצה בבכי מר. האיש בחן אותה במבטו והבין מה מצבה.
הוא חיבק אותה חזק עד שהיא נרגעה. האיש ולוסי התיישבו על ספסל "מה שמך?" הוא שאל.
היא ניגבה את דמעותיה "אני לוסי" לחשה "ואתה?"
"קוראים לי ברוס ואני בן 20" הוא אמר "אני יכול לעזור לך ולמשפחה שלך"
היא הסתכלה עליו מופתעת, היא הייתה כל כך תמימה שלא היססה ולקחה אותו לביתה.
לוסי ישבה בסלון על השטיח כי הם מכרו את הספה, בזמן שהוריה וברוס דיברו במטבח.
היא ראתה איך אימה פורצת בבכי מר ואביה מהנהן בחוסר רצון וכאב. הוריה הסכימו למכור אותה כדי לשרוד.
עוד באותו הלילה לוסי אספה את כל חפציה והלכה על ברוס מביתה.
היא לא הסכימה להיפרד מהוריה, כאב לה, אחרי כל הדברים שהיא עשתה בשבילם, היא הפסיקה ללמוד, נשארה בלי חברות, נשארה לבד רק כדי לעזור להם.
הם מכרו אותה לברוס, איש שהכירו רק כרגע ולא יודעים מה יעשה איתה. לוסי הרגישה שהם מעולם לא אהבו אותה באמת.
"מה זה המקום הזה?" לוסי שאלה שהם הגיעו למחסן.
"זה הבית החדש שלך" הוא אמר.
לוסי גרה שם במשך 10 שנים.
ברוס אימן אותה לתקוף, להילחם, לגנוב, לרצוח. הוא לימד אותה כל מה שצריך בשביל לשרוד ברחוב.
מידי פעם כשהיא לא הייתה מתנהגת יפה הוא היה משאיר אותה לישון במשך שבועות ואפילו חודשים ברחוב.
לוסי גדלה להיות נערה לוחמת מסוכנת. וחלק היו אומרים שהיא דומה למכונה.
ועכשיו נחזור בחזרה להווה.
לתא של לוסי נכנס בחור גבוה שיר שחור קצר, שרירי שנראה כבן 20. הוא היה מעולף בין שני השומרים שזרקו אותו על המיטה לידה.
היא בחנה אותו במבטה, הוא היה מוכר לה.
השומרים קשרו אותו כמו שהיא הייתה "קשורה", ידיים ורגליים למיטה. לוסי הבינה ישר מי הוא ברגע שהיא ראתה את פניו וליבה קפא בעצב וכאב. צ'ייס, צ'ייס שלה.
"תשחררו אותו!" שאגה פרצה מפיה והיא הייתה מוכנה להשתמש בידיה המשוחררות.
השומרים התעלמו ממנה כלא הייתה ויצאו מהתא.
זעקת כאב נשמעה ברחבי המוסד, זעקת בכאב שלה. צ'ייס היה בעלה.
הם נפגשו באחד מהפעמים שברוס זרק אותה החוצה. היא הייתה בת 18, נערה מתבגרת והיא שיגעה אותו.
"צאי החוצה!" הוא שאג על לוסי "תחזרי שתחשבי בהגיון!"
היא טרקה את אחריה את דלת המחסן והלכה לפינה שבה חייה כשברוס היה זורק אותה.
בדרך לשם מחשבות רבות הציפו את ראשה עד שהיא לא שמה לב והתנגשה בבחור.
"אני מצטערת" היא אמרה והסתכלה על עיניו וקפאה.
"זה בסדר" הוא היה קפוא כמוה.
"אני לוסי" היא אמרה
"צ'ייס" הוא חייך.
זאת הייתה אהבה ממבט ראשון.
שנה אחריה הפגישה הזאת הם התחתנו ועברו לגור יחד.
לוסי נפרדה מברוס שנתן לה ללכת בשמחה, ואיחל לה הצלחה בחיים.
אתם בטח שואלים איפה הוא היה כשחטפו אותה, נכון?
שבוע לפני החטיפה לוסי וצ'ייס ידעו שהם בסכנה ונפרדו לשני כיוונים שונים בעצב וכאב.
"אני אתגעגע אלייך" היא לחשה כשהם עמדו ברחוב, עומדים כל אחד לפנות לכיוון אחר.
"אני אתגעגע אלייך" הוא לחש ולשניהם דמעות בעיניים.
"אני אוהבת אותך" היא לחשה וליטפה את פניו.
"אני אוהב אותך" הוא לחש וליטף את פנייה. מנסים לזכור אחד את השני.
היא משכה באפה בעצב וכאב והם מחאו אחד לשני את הדמעות.
הם הסתכלו אחד לשני בעיניים והתנשקו, נשיקה חמה ואוהבת.
לוסי וצ'ייס התנתקו וכל אחד הלך לדרכו מפחד להפנות את מבטו לאחור.
"צ'ייס!" היא אמרה בפחד והתקרבה אליו.
היא ליטפה את פניו בעצב ונשברה, דמעות זלגו מעיניה על פניו "צ'ייס שלי" היא לחשה.
הוא פקח את עיניו באיטיות "לו?" הוא לחש את הכינוי שלה.
"אני פה" לוסי לחשה והמשיכה ללטף את פניו עד שחלפה השפעת הסמים.
"איפה אנחנו?" הוא לחש ונאבק באזיקים.
"ש…" לחשה והחזיקה בידיו "תן לי" שברה את האזיקים.
"לו, מה הם עשו לך?" הוא שאל אחרי שהיא סיפרה לו איפה הם.
"איזה יום היום?" שאלה והוא והסתכל עליה מבולבל.
"חמישי" הוא אמר "למה?"
"הם כבר שבועיים מחזיקים אותי" לוסי לחשה "הם מרעיבים אותי ורק נותנים לי לשתות מים"
"לו שלי" צ'ייס לחש בכאב וחיבק אותה חזק.
"הם רוצים לשנות אותי" היא יבבה לכתפו "הם מחכים לרגע שאני אשבר"
"ביחד אי אפשר לשבור אותנו" הוא לחש וליטף את פנייה, מוחא את דמעותיה.
"באמת?" קולו של ג'ייסון נשמע.
לוסי תפסה בידו של צ'ייס חזק והסתובבה לעברו.
"אני דווקא חושב שאת תשברי הרבה יותר מהר" הוא צחק צחוק מרושע.
מבטה של לוסי קפא שההבנה נחתה עליה.
"אני לא אעשה שום דבר אם תוותרי" הוא אמר והלך משם.
"הוא הולך לפגוע בי" צ'ייס לחש והשפיל את מבטו "זה למה אני פה".