הייתם רוצים להיות במקום האיש הזה?

כאב, כל כך הרבה כאב! כל כאב אפשרי שעולה בדעתכם אני חווה ברגעים אלה. צריבה, דקירה, שריפה, לחץ, ועוד סוגים שאין לי מילים לתאר אותם כי לא ידעתי שהם קיימים בכלל.
מצאתי את עצמי בדירה מסריחה ואפלולית עם קירות מתקלפים בשלבי ריקבון, כשמעבר לחלון נוף עירוני אפור וחשוך, ואני, שוכב על מזרן מאובק בעל ריח חמוץ של זיעה שעשה לי בחילה מהרגע בו התעוררתי. כל עצם, כל שריר, כל מפרק פשוט זעקו מתוכי בכאב.
הנחתי את ידי על השולחן בהחלטה שהוא יהיה לי לעזר לקום ומיד חשתי בדביקות מעוררת גועל. הרמתי את עצמי לכדי עמידה כשהגב שלי משמיע תזמורת של עצמות המתחככות זו בזו.
נאנקתי מכאב כשאני מדדה באיטיות מהפינה בה שכבתי עד אותו רגע אל כיוון הדלת. הכאב שאני חש עתה גובר וגובר, כולל הדברים הקטנים, בלי סיבה נראת לעין. השיניים.. הרגשתי כאילו יש לי חורים בקוטר בור קטן של כדור גולף אליהם דחסו קילו שוקולד חם. הציפורניים הרגישו כאילו מנסים לעקור לי כל אחת מהן עם צבת חסרת רחמים.
הבטן, הראש, הצלעות, הרגליים, הידיים, "דייי!!!" נאנקתי אל חלל הדירה.
וככל שהכאב גבר יותר, כך גם הזעם התעצם. אני לא יודע מאיפה הוא הגיע אבל עם כל הכאב שיש לי, אני יודע שיש לי את היכולת לכלות את הזעם הזה. הגעתי לדלת ומצאתי שהיא נעולה. מבלי ששמתי לב האגרוף שלי התרומם, קפוץ ונחוש. "ברצינות?" תמהתי בקול, לא ייתכן שאני באמת מאמין שיש ביכולתי לעשות זאת. והאגרוף, בעזות רבה, טס במהירות לכיוון הדלת וריסק אותה כאילו הייתה עשויה מנייר. ומשום מה, לא הייתי מופתע מהדלת המרוסקת שלרגלי.
מתנשף ומאמץ את ראותיי, גיליתי שני דברים – האחד, שבעקבות מה שעשיתי כרגע הזעם פחת במקצת ותפס את מקומו הנאה בעלת אופי שובב של ילד בעייתי.
והדבר השני, תחזיקו את הכיסאות, שהכאב הוקל לי מעט.
אני לא יודע מי אני.
אני לא יודע איך הגעתי הנה.
לעת עתה אני לא יודע אפילו איך אני נראה.
אבל שני דברים אני יודע – העיר הזאת היא התרופה לכאב שלי, ואני יודע טוב מאוד כיצד ליטול את התרופה…