הם היו הכוכבים.

הסתכלתי על השמיים השחורים.
הכוכבים נצצו, היו גדולים מתמיד.
נדמה שניסו להפנט אותי בברקם. היופי שלהם… הוא היה משהו מיוחד.
נוצץ, וזורח. מחליף את השמש. מדהים.
אורם מגיע למרחק כה רב, וכוחם עצום.
גדולים יותר מכדור הארץ.
כבר יכולתי לדמיין את קולם. חד וצלול, מתוק אבל מיוחד. מתנגן.
בצבעם המיוחדים, הבלתי אפשריים.
הם נדמו כמו יצירת אמנות של מישהו רב- כישרונות.
כאילו ידעו את כל סודות החיים. ידעו מה אתה מסתיר,
התבוננו בך, עקבו אחרייך. סיפקו ידיד כשהיה צריך.
הם היו רמים. אצילים. מיוחדים.
הם היו מתעתעים. נדמה כאילו הם קטנים, חלשים,
אך למעשה היו גדולים. נפרשים בכל החלל.
והם היו רבים. נדמה כי אי אפשר לספור אותם.
הכוכבים הם ייצור עצום ואצילי. לילי.
הם נמצאו בכל מקום. בכל צד של כדור הארץ, ובכל צד של כוכב לכת אחר.
הם היו הכוכבים.