המירפסת

ישבתי במירפסת שבחוץ, היה קריר הליילה אך זה לא הפריעה לי במיוחד. היסתכלתי על הכוכבים המנצנצים שבשמיים, וחשבתי עם מישהו באמת נימצאה שמה.
"העולם הוא גדול ורחב" פעם אחר פעם אמרה לי אמי, ואז אבי הי אמר "נכון שהעולם הוא גדול, אך גם לו יש סוף. לכל אחד יש סוף". שלושתנו תמיד נהגנו לשבת כאן במירפסת ולצפות בכוכבים, אמא הייתה מספרת סיפור על חייזרים וכוכבים שנימצאים רחוק רחוק מכאן. ואבא היה מחזק את דבריה, בהמצאות דימיוניות ומשעשעות.
אני אהבתי לשמוע את הסיפורים שלהם, הם היו משעשעים ומעניינים. תמיד דמיינתי את עצמי פוגש חייזר, או יצור חללי אחר. אך זה אף פעם לא קרה, אני אף פעם לא הפסקתי להאמין. עד היום הזה שבו הוריי נעלמו.
הייתי אז רק בן עשר, אמרתי לכולם שזה היו החייזרים. כולם רק צחקו אליי ואמרו שאני ממצי את זה. עם השנים הפסקתי להאמין, דמיוני נידחק לצד ועצבי הישתלת אליי. עכשיו אני יושב במירפסת כמו שעשיתי כשהוריי עדיין היו פה, ניזכר בסיפורים של אמי ואבי. את צחוקם המאושר, ופנייהם המאושרות.
"מחר אני עוזב אמא אבא, אני כבר לא אוכל לחזור לביית הזה. הורסים אותו עוד שבוע, אני מצטער שלא שמרתי עליו טוב" התחלתי לבכות, ישבתי שמה עד שראיתי את הזריחה הצבוע בצבעים חמים ורכים "אני מצטער".