הנסיך המושלם שלי

זה מוזר איך הזמן במקום הזה זז, תמיד חשבתי שזמן הוא דבר קבוע, הוא לא מהיר יותר או קצר יותר ממה שהוא היה תמיד, אך לפעמים, הוא טס במהירות כזו שאני לא מספיקה למצמץ והאביב מתחלף בקיץ ומהר מאוד בסתיו.
אני מסתובבת במסדרונות הארמון ומביטה במשרתים הרצים סביבי, מנסים לסיים את ההכנות בזמן, יודעים שאם לא יסיימו את זה בקרוב, הם יענשו, או גרוע מכך, פשוט יעלמו בוקר בהיר אחד ואיש לא יעז אפילו לבכות אותם.
"ליידי מארי, חכי לי." קול מאחורי קורא, וכאשר אני מסתובבת אני מגלה כי זו אן, הו אן שלי, כמה התגעגעתי אליה.
"את נערה קשה למציאה, ליידי מארי." היא אמרה, ומחייכת אליי, היא מבוגרת ממני בכשנתיים, אך רוב הזמן אפשר לחשוב שזה הפוך, אני לא יודעת אם זה בגלל שזו חצר המלוכה הראשונה שלה, אבל היא כמו גור כלבים, היא מתרגשת מכל דבר קטן והיא כל-כך שמחה כל הזמן.
"שמעתי שהנסיך עומד לחזור בקרוב," היא אומרת ומחייכת אליי."אולי הוא יזמין אותך לריקוד נוסף." היא אמרה, צחוקה לא מאחר להגיע וחיוכה הופך להיות מקניט, אני לא יכולה להסביר את זה, אך משום מה התחלתי לרדוף אחריה, כאילו אנחנו ילדות צעירות המשחקות בתופסת.
יש כל כך הרבה שהייתי רוצה לספר לה, כל-כך הרבה שאסור לי לומר, אלים, למה הכל מסובך כל-כך?
בסופו של דבר, נעלצנו לעצור, היינו עייפות והשמלות שלנו היו כבדות מידי.זה היה מהנה בעיקר בגלל שזה היה אסור. מה שעשינו לא היה יאה לנערות במעמדינו, אם מישהו יראה אותנו אנחנו נסתבך בצרות.
"נהנות?" קול מאחורינו שואל, וכאשר אנחנו מסתובבות, אן כל-כך מופתעת לראות את יורש העצר עד כי היא נופלת בבהלה לקידה. קידתי, בניגוד לזו של אן, הייתה מחושבת, לא מהירה או איטית מידי, לא עמוקה מידי, אך עדיין מספיקה בשביל לגרום לו להרגיש חשוב. זו הייתה קידה אשר התעמנתי אליה ברוב ימי חיי, משהו אשר ליטשתי לידי שלמות.
"אני שמחה לראות כי הספקת לחזור בזמן לחגיגות." אן אומרת לאחר שאנו קמות מקידתנו, חיוך היה מרוח על פניה ולמרות שרוב האנשים חושבים שהחיוכים שלה מזוייפים, אני ידעתי שהחיוכים שלה אמיתיים ושהם כאלו משום שהיא מאמינה באמת ובתמים שזה המקום הכי מושלם בעולם ושהיא ברת מזל להיות פה.
"אני מקווה שזה לא ישמע גס רוח, אך אני אשמח לדבר עם הליידי מארי ביחידות." הוא אומר, עיניו לא עוזבות לרגע את עיני, אך הוא מחייך לעברה ולא לעברי, ולכן אני לא יכולה שלא לתהות על מה הוא כבר רוצה לדבר איתי, לתהות האם לא עשיתי דבר מה אשר פגע בו.
"כרצונך." היא אומרת וקדה שוב, אם כי הפעם קידתה לא מבוהלת, היא מחליפה איתי מבט מהיר לפני שהיא הולכת, המבט הזה היה משהו בין התרגשות לסקרנות, מבט שאומר שהיא לא יכולה לחכות לשמוע על השיחה הזו מאוחר יותר.
הוא מחכה עד אשר אן תצא מטווח שמיעה ואז אני מבינה שהגענו לחלק הנטוש של הגן המלכותי, חלק בו אינינו צריכים להתחבא כרגיל.
"התגעגעתי אלייך." הוא אומר וידו מוצאת את דרכה אל לחיי, אני מביטה בו באותו הרגע, על הנסיך המושלם שלי, כולו זהוב ומסותת. אך זה לא רק שהוא היה יפה, לעולם לא הייתי מתאהבת במישהו שהוא פשוט יפה, הרי חצר המלכות מלאה בהם, לא הוא גם היה נחמד ואכפתי, הוא היה בדיוק מה שכל ממלכה תרצה במלך העתידי שלה.
"גם אני התגעגעתי אלייך." עניתי לו וחיבקתי אותו, אלוהים, כמה אני שהתגעגעתי אליו בזמן שהוא לא היה פה וכמה כאב לי לשמור את הגעגוע הזה לעצמי. אני יודעת שאני אוהבת לחשוב שהוא הנסיך שלי, אך האמת היא שאני לא באמת טובה מספיק בשבילו, לא בשביל להיות משהו יותר מאשר פילגש.
אני רואה את המבט האוהב בעיניו וכואב לי לדעת שהוא לא הנסיך המושלם שלי, שבסופו של היום, הוא שייך למישהי אחרת, שהוא תמיד יהיה שייך למישהי אחרת.