הפטנט © / שלי אוקמן

הלכתי לחפש את משרד הפטנטים.
עברתי בשכונת החלום, דרך שדרת האמונה , וחציתי את כיכר התקוה.
קרוב לליבי החזקתי תיק לא גדול ולא גדוש, שהכיל תוכניות ושרטוטים ומפרטים טכניים, כנדרש.
נכנסתי לבנין והסתובבתי במסדרונות מפותלים, עד שמצאתי את החדר שחיפשתי.
על הדלת שלט גדול: "רישום פטנטים" ושלט קטן יותר מתחתיו: "זה לא יעבוד"
פתחתי את הדלת ונכנסתי.
הפקיד לא הרים מבטו אלי ואמר בטון נרגן: "נכנסת בלי להקיש ולחכות? אה, חוצפה שכזאת"
"חוצפה" עניתי "היא חלק חשוב מהפטנט שלי".
התישבתי על הכסא הפנוי, מצאתי פינה קטנה על שולחנו העמוס והנחתי את התיק.
התנועה גרמה לו להרים ראשו: "נו טוב, את כבר פה…, אני רואה שכבר התמקמת" אמר בחוסר עניין מובהק.
"מה שזה לא יהיה – זה לא יעבוד" הוסיף ביובש.
בעודי מנסה לנסח תשובה הולמת בראשי, שלח ידו ולקח את התיק הלא-גדוש והציץ פנימה.
"מדינה? אה, גם כן פטנט. יש לנו אלף כמוה. לא יציב. לא עבד לא יעבוד. לאורך זמן – פריק ונפיץ. יאללה לכי הביתה"
"זהו, שאין לי בית" עניתי "זאת הסיבה שחשבתי על הרעיון הזה".
"חשבת, אה? ומי שחושב קיים?" מלמל לעצמו.
"מי שמוכרח – חושב" אמרתי בשקט.
כנראה שעוררתי את סקרנותו, כי הוא נעץ בי את עיניו.
החזרתי לו מבט משלי וכך ישבנו – משני עברי השולחן – לכודים במבט, בלי למצמץ, דקה ארוכה מאד.
לבסוף התעשת, ובעודו מנער את התיק שלי ומפזר את תוכנו על השולחן אמר:"חוצפה, אמרת? אכן יש לך. מה עוד יש לך?"
לא עניתי.
הוא העביר ידיו, די בזילזול, על המפרטים בדק את תוכנם ולבסוף אמר: "אז מה יש לנו כאן – תאוריה? הדמיה? אב-טיפוס? גרסת בטה יש לך בכלל?"
הזדקפתי במקומי ועניתי: "יש לי חלקת אדמה קטנה וטובה, יש לי…"
הוא נכנס לדברי: "קדחת, זה מה שיש לך. הר טרשים קרח".
חיטטתי בניירות, שלפתי שרטוט ואמרתי: "תראה את פטנט-המשנה. צֶבֶר של אנשים – מאמינים בפרויקט, מסורים, ילכו אחרי החלום באש ובמים"
הוא התבונן בשרטוט בעינים ביקורתיות ולאחר דקה הרים ראשו: "צֶבֶר אנשים אמרת? אני רואה ערמת קוצים תקועה בתוך ליבה רכה. ה'צָבָּר' הזה שלך – לא יחזיק מעמד. חבל על הטירחה."
אמרתי: "בטח שיחזיק. אם תסתכל לעומק תראה שהגנים של הצבר הזה, כמו שאתה קורא לו – עברו מבחני ריסוק במשך דורות".
עכשיו כנראה שהרגזתי אותו. הוא שלף מפה מן הערמה ואמר: " ומה כבר יכולים לעשות אנשים מחוספסים שלא יודעים אפילו לענוב עניבה?"
"לעשות? הם יכולים לעשות הכל". עניתי "מיני-עגבניות, וליבות מחשבים, אמנות וצינורות- השקיה, אבטיחים בלי גרעינים, וטנקים. מי-שתיה מהים, והתקני החסן ו.. ו…"
"בסביבה עויינת?" הוא נכנס לדברי. "מה יעשו מול שכנים עויינים? מה יעשו אם יתגלו חיכוכים פנימיים?, הם הרי כל כך שונים זה מזה"
"אגרוף" אמרתי. "הם יעשו אגרוף" הנפתי את ידי וקמצתי אצבעותי מול פניו.
"אגרוף?" הוא חזר אחרי לא מבין את כוונתי.
הסברתי לו: "כמו כף יד – כשהיא פרושה האצבעות שונות זו מזו וכל אחת פונה לכיוון אחר ועסוקה בענייניה. אבל עדיין כל האצבעות מחוברות לשורש אחד וכשמתקרבת סכנה…"
הוא נכנס לדברי: " אגרוף? הבנתי. מכות. יאללה בלגן".
"לא הבנת כלום" אמרתי בקול רם "כשמתקרבת סכנה – האצבעות חוזרות הביתה – לשורש ומגינות זו על זו".
עכשיו שתק. התבונן בניירות והרים מבט להתבונן בי. ואחכ פסק: "לא יעבוד! מנסיוני – הפטנט שלך לא יעבוד."
כעסתי: "בטח שיעבוד. ואתה – אתה סתם פקיד, ביורוקרט קטן".
הוא צחק:"קטן? אני? לידיעתך – אני מנהל את המחלקה הזאת! קיראי לי מר תבל ותתיחסי בכבוד".
קמתי ללכת ואמרתי: "מר תבל היקר! יש לי רצון וחזון וחלום ותקוה. יש לי כל מה שצריך לפטנט הזה. ואם נירצה זו לא אגדה. קראתי לו ישראל 1.0 ואם צריך שיפורים נוציא גירסא 1.1.