התהום

לחיות עם הפחד הזה, זה כואב.
כשארדם ואפול אל תוך שינה עמוקה. שינה עמוקה שנקראת תהום. התהום בו לא רואים. לא שומעים. לא מרגישים. לא חושבים. לא דואגים.
כלום לא קורה שם בתהום. הכל שקט ורגוע. רגוע מאוד…
נשמע כיף! להיות רגוע, נקי מבעיות ודאגות.
כל יום אני נופלת לתהום. הוא עוטף אותי מכל הכיוונים. לוקח את הרגשות! את החושים! את המחשבות!
הופך אותי לחסרת ערך.
מזה אני כל כך מפחדת. זה מה שגורם לי לבכות. התהום הזה שיקח הכל. כל מה שבניתי כל השנים האלה. ויהפוך אותם לרסיסים של זיכרון שפעם היה להם ערך.
המזל הגדול הוא שיש את המושיע שלי שכל פעם מגיע ומציל אותי. מוציא אותי מהתהום ומחזיר לי הכל. את כל הרגשות, החושים, המחשבות…
אך יש כאלה שאין להם מושיע כמו שלי. הם נישארים בתוך התהום האפל והחשוך לנצח. או עד שיגיע מושיע אחר…
אדם שלא מפחד מהתהום, הוא אדם שהצליח להרגיש. לחוש. לחשוב. לשלוט בתהום. לכן הוא אינו מפחד להישאר שם. לכן הוא לא מפחד לאבד הכל. כי אפילו אם המחר שלו לא הגיע, הזיכרון שלו לא נימחק, הוא לא הופך לרסיסים!
אני שוכבת על גבי על מיטת הקפיץ הקרה ומסתכלת על התקרה. חושבת על הזיכרונות שלי, על מהותי בעולם, על משמעותי.
ונופלת לתהום.