ואז זה קרה

חזרתי מפראג לא מזמן אז הייתי צריך לאסוף כוחות ולחזור לשגרה. כן… מה אפשר לעשות, רצפה מחוממת וגולאש עושים לי את זה. בלחסן רצה בירה, התייבש האח. שני ושלישי לא יכולתי, רביעי זה כבר היה בלתי נמנע. הציע ללכת ל"בגבי", זרמתי. ביננו, לא באמת שינה לי, אין על בירה טובה באמצ"ש עם חתול שמעריך בירה בדיוק כמוני.

הגענו.

התיישבנו על הפינה של הבר והזמנו אוכל. בלחסן היה יותר רעב אז הזמין בורגר. אני, קצת פחות, הלכתי על השניצלונים. אני זוכר ששאלתי את הברמנית אם השניצלונים הם בדיוק כמו בסילביה והיא ענתה שלא. שמחתי, גיוון יושב עליי טוב לאחרונה. קיבלנו את הבירות, הוא את הגינס ואני את הטובורג. קשקשנו בכיף שלנו וסיפרתי לו קצת סיפורים מפראג ובגדול, פשוט שמחנו על חלקת הבירה שלנו באמצע השבוע.

ואז הגיע האוכל.

בלחסן קיבל את הבורגר המפנק שלו עם השלושה חמוצים הגמדיים בצד שביננו, הוא בכלל לא טעם, ואני, קערה מלאה שניצלונים עם הרבה תפוחי אדמה חתוכים לקוביות מתחת, מנה מבטיחה לכל עין מבינה. לידנו, מצד ימין, ישב בחור שחפר למלצרית שישבה לימינו. בהערכה קלה, היו לו כמה שנים מעליי, אבל ביננו, אף פעם לא הייתי חזק בהערכת גילאים אם לומר את האמת.

ואז זה קרה.

הבחור קם, עבר לידי, נעצר לרגע, הסתכל לקערה של השניצלונים שלי ופשוט לקח לו חתכ'ת שניצל. הייתי בשוק. ישר הסתכלתי על בלחסן כדיי להבין אם זה מישהו שהוא מכיר כי הוא הרי די מקורב להנהלה ואמר שלום לכולם כשהגיע. בלחסן נתן גם הוא מבט מופתע באותה מידה אז כדיי לוודא, שאלתי אותו "מי זה?? אתה לא מכיר אותו??" בלחסן אמר ש"לא" ושהוא לא יודע מי זה. האסימון נפל סופית. האיש הזה, ופה אני כמובן מחמיא לו, פשוט עבר לידי, לקח לי שניצל מהקערה והמשיך כאילו לא קרה כלום. יופי, עכשיו אפשר לכעוס כמו שצריך, בלב שלם. האיש החצוף המשיך ללכת לאורך הבר עם השניצל שלי עד שנעצר במרחק של שני מטרים מאיתנו, אפילו לא מסתכל לכיוון שלנו. קראתי לו. הוא הסתובב והסתכל עליי בעיני עגל מעצבנות. היות ולא כל כך ידעתי איך לתפעל את הסיטואציה, פשוט עשיתי את הדבר הראשון שקפץ לי לראש. הצבעתי על השניצל שביד שלו ואמרתי לו בתוקף "תחזיר את זה לפה!". התגובה שלו לא איחרה להפתיע. הוא לא התבלבל ונתן ביס בשניצל מול העיניים שלי והתרחק מאיתנו כדיי לשלם לברמנית. קראתי לו אך הוא לא הגיב, הוא היה כמה מטרים ממני ושילם את החשבון.

בינתיים, המים געשו בשצף קצף ואיתם קצב הלב שלי שהמשיך לעלות עד שכבר היה ממש קשה למדוד אותו. היות וזאת פעם ראשונה שאני נתקל בסיטואציה כזאת, לא כל כך ידעתי איך להגיב, אבל מה שכן ידעתי הוא שאני מאוד עצבני ואין מצב שבעולם שאני נותן לו פשוט לשלם וללכת כאילו כלום לא קרה. וידוי קטן ונאות: מסתבר שיש בי ערס קטן והוא פתאום הגיח, השד יודע מאיפה. הייתי עצבני ברמות שקשה לתאר והלב שלי דפק כמו משוגע. אמרתי לעצמי שאין מצב שככה הוא יוצא מזה ושאני סוגר את זה איתו ויהי מה. אני זוכר שאמרתי לבלחסן שהלב שלי דופק בטירוף ושפשוט בא לי להרוג אותו. בלחסן ייעץ לי להרגע ואני מצידי, לא רציתי לעשות סצנה במקום. החלטתי שכשהוא יסיים לשלם את החשבון אני אקרא לו ואסגור איתו את הפינה, לפחות אגיד לו מה אני חושב עליו. לא הורדתי ממנו את העיניים וחיכיתי שיסיים לשלם את החשבון. בינתיים הסתכלתי החוצה כדיי להחליט אם אני ניגש אליו בפנים או בחוץ וראיתי שגם שם יש אנשים אז זה לא כזה משנה. הוא שילם את החשבון ונעמד לא רחוק ממני, עם הגב אליי.

אני זוכר שהייתי מתוח כמו קפיץ, במן טירוף כזה שבו כל הגוף נמצא במצב של מוכנות. קראתי לו בטון רציני, חצי מאיים: "היי, בוא הנה רגע". הוא לא הגיב, אז קראתי שוב: "היי, בוא לפה" הוא הסתובב והסתכל אליי אז אמרתי לו בנימה שלא משתמעת לשתיי פנים: "בוא הנה" מסמן לו עם שתיי אצבעות שיגיע וכדאי לו שמהר. הוא התקרב והגיע לידי וליד בלחסן. ואז, פשוט שאלתי אותו כועס: "תגיד, למה עשית את זה??" והצבעתי על הקערה של השניצלונים.
את מה שקרה מכאן והלאה אני חייב להודות שלא דמיינתי שיקרה, זאת אפילו לא היה באופציות מבחינתי.

ואז זה קרה.

החצוף הסתכל עליי ואז על הקערה של השניצלונים ובלי לחשוב פעמיים, הושיט את היד שלו לכיוון הקערה כדיי לקחת עוד שניצל. מכאן, אני מודה שלא היתה מעורבת שום חשיבה מוקדמת והאינסטינקטים שלי פעלו לחלוטין על דעת עצמם. בחלקיק השניה הוא קיבל הדיפה חזקה ביד ואחריה קפיצה מהירה מאוד ותפיסה של הצוואר שלו בחוזקה ודחיפה אחורה. הוא נהדף על השולחן שמאחוריו ומעד קלות. בלחסן שם עליי יד כדיי לעצור אותי מלקום אליו. הוא מצידו, הבין מהר שכדאי לו מאוד להתחפף משם וכמה שיותר מהר. וכך עשה, מבלי להסתכל אפילו לכיוון שלנו.

כמה שניות לאחר מכן האדרנלין עדיין זרם כמו נהר, אך התחיל להרגע לו לאט לאט. שלוק בירה קר וטוב התבקש כאן ממש ואפילו צ'ייסרון קטן, לחתום את האירוע המוזר.
צ'ירז!

ובקשה אישית לתושבי העיר הזאת, בפעם הבאה שהעצבים שלי עולים לרמה כזאת, נסו שזה לא יהיה בגלל חתיכת צ'יקן.