חיבוק

"היי." היא אומרת בזמן שהיא מחבקת, קולה היה כל כך עצוב שלא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
ידיה על מותני ופניה הצמודות לגבי היו מנחמים בצורה מוזרה, רציתי להישאר כך לנצח, אך ידעתי כי גם היא לא בדיוק בשיאה כרגע.
העברתי את ידה השמאלית מעל ראשי ומשכתי את כולה כך שהיא תעמוד עם גבה אל חזי ופשוט משכתי אותה לחיבוק.
"מה אתה עושה?" היא שואלת, קולה נשמע מופתע ממה שהוא אמור להיות, אך זה לא ממש משנה לי בזמן שאני מוריד את ראשי אל עבר כתפה נהנה מהדגדוג הזעיר של שערה על פניי.
"אני מנחם אותך." אני אומר בביטחון שאני לא בטוח שיש לי כרגע, בגלל שאני לא רוצה לחשוב יותר מידי על מה שאני מרגיש, אלוהים יודע שכל העניין עדיין לא הסתיים ואני ממש לא רוצה לדעת איך ארגיש כשהכל יגמר.
"אתה באמת הולך לנחם אותי בזמן שגם אתה פגוע?"היא שואלת וכל מה שאני יכול לחשוב עליו הוא כן. כן בגלל שהיא האדם היחיד שתמיד נמצא שם בשבילי, כן, בגלל שלראות אותה פגועה פשוט מכאיב לי יותר, כן, משום מעולם לא אהבתי שום דבר כמו שאהבתי אותה, אולי זאת משום שאני איני אוהב את עצמי, אך זה לא חשוב, בגלל שאני אעשה הכל בשבילה.
"כן," אני אומר בקול רגוע, יודע שבזמן שאני אוכל להתמודד עם העניין בלי עזרה, היא לא תוכל לעשות את אותו הדבר. "אני פשוט עומד לחבק אותך עד שהכאב של שנינו ישכח," אני מוסיף, מניח שזה יגרום לה להרגיש יותר טוב, ולא לוקח יותר מרגע לפני שהיא נרגעת בחיבוקי ואני יודע שצדקתי ואני חייב לומר שמעולם לא שמחתי כל-כך להיות צודק. "אז אם את עומדת להגיד לי לעזוב אותך כדי שתעשי זאת עכשיו." אני מוסיף, אך בדיוק כמו שציפיתי,היא לא אמרה דבר וכך נשארו לעמוד במשך זמן, עד שהחיים הזכירו לנו כי לא נוכל לעשות זאת לנצח.