חיים במסווה

היא רצתה לדבר איתי אחרי הלימודים. בגלל שהיא הולכת בדרך שלי הסכמתי, כי לא היה לי זמן יתר להקדיש לה, למרות שהייתה חברתי הטובה.

"טוב, תשבעי לי שמה שאני מספרת לך לא יוצא לך מהפה" במקרים כאלה, המילים הבאות יהיו: 'נדלקתי על…', אבל היו לה פנים יותר רציניות מזה. "נשבעת". לא הייתה לי ברירה, כבר מתתי ממתח. "רק רציתי להיפרד. אני לא יכולה יותר לחיות על ההורים שלי, שרבים כל הזמן, ואלוהים יודע על מה. אני מפחדת שהם יתגרשו ואז אני אצטרך לחיות פעם אצל אימא ופעם אצל אבא. זה מפחיד אותי ואני לא חושבת שאוכל להתמודד עם זה. היום בלילה אני טסה לחברה שלי בצרפת. כבר דיברתי איתה על זה." לא ידעתי מה להגיד. הייתי בשוק של החיים. ידעתי שההורים שלה רבים, וידעתי שהיא סובלת, אבל עד כדי כך?

"את משוגעת???אל תדאגי, אברבנל לא רחוק" אלא היו המילים היחידות שיצאו מפי. לא יכולתי לחשוב על משהו אחר באותו רגע. אפילו לא על כך שהיינו חייבות לגמור ריקוד למופע סוף השנה ולא על החוגים שלנו ביחד, שאין סיכוי שאני אלך אליהם לבד.

"אני מדברת בשיא הרצינות"

"מאיפה יש לך כסף???"

"כבר בבת מצווה שלי פתחתי חשבון בנק למקרה חרום ויש לי בו 9,000 דולר. עכשיו זה המקרה חרום שחשבתי עליו."

היא המשיכה ללכת לכיוון ביתה , ואני המשכתי בכוון השני. רק הספקתי לצעוק: "תתקשרי אלי" לפני שנכנסה הביתה.

כשחזרתי הביתה הייתי שבורה. החברה הכי טובה שלי, זאת שאני מכירה כבר מגיל שנה, עוזבת לצרפת כדי לברוח??? כשנערים בורחים מהבית, הם בורחים לדודה שבפינה, או לחברה הכי טובה או אפילו לסבים ולסבתות שגרים בחיפה. אבל לצרפת? מה היא משוגעת?

כעבור כמה שעות הטלפון בחדרי צלצל. הייתי בטוחה שזאת היא. היא הבטיחה לצלצל. אימא שלי ענתה לטלפון וצדקתי, זאת הייתה היא. אך היא לא התקשרה כי הבטיחה, אלא בגלל סיבה אחרת. כשעניתי לטלפון שמעתי בכי עז, ושאלתי אותה מה קרה.היא ענתה, אך בבכי, עד כדי כך שכמעט ולא הבנתי כלום:" זה….זה אבא שלי. הוא ואימא שלי רבו, והוא הכה אותה, אז היא שברה לו אגרטל על הראש. שנהם בבית החולים והכול בגללי!!!"

"למה בגללך? מה את קשורה? אל תאשימי את עצמך!!!"

"אתמול רשמתי להם מכתב להיום, כשאני אעזוב, לצרפת. אימא שלי מצאה את המכתב והתחילה לצעוק על אבא שלי, שכביכול בגללו 'הילדה רוצה לעזוב את הארץ'. הם חשבו שלא שמעתי אותם, הם דיברו בחדר אחר ובכלל לא ידעו שאני בבית. אבא שלי התחיל להכות אותה, והיא התחילה לבכות, לקחה את האגרטל שעשינו בשיעור אומנות והרביצה לו איתו!!! בגללי שני ההורים שלי בבית חולים, ואני אשמה בכל!!! אני עוזבת עכשיו, ולא את הארץ, את העולם! תמסרי לשי שאני אוהבת אותו, למרות כל הפדיחות. תמסרי לכולם בכתה שהם היו הכי שבעולם בשבילי. מקווה שנתראה בעולם האחר, ששם."

היא ניתקה. לא הבנתי כלום. מה זאת אומרת עוזבת את העולם? למה לי למסור הכול לכולם, כשהיא יכולה להתקשר? למה הכול באשמתה?

רצתי אליה מיד הביתה. היא גרה בערך 5 דקות ממני. רצתי הכי מהר שאני יכולה, עד שכאבו לי הרגליים, והבטן התפוצצה. כשהגעתי אליה הביתה הדלת הייתה פתוחה. חשבתי שזה מוזר כי הדלת בביתה כל הזמן סגורה, ועל מפתח. משפחתה מאוד שומרת על רכושם. נכנסתי בסערה והתחלתי לחפש אותה בכל הבית, בסלון, במטבח, ואפילו בחדרה לא הייתה. כשיצאתי לגינה, ראיתי אותה. שוכבת שם, ומסביבה מפוזרים כדורים. נפלתי לידה ניסיתי לעשות כל מה שיכולתי. קלטתי מאוחר מדי שהיא בלעה כמות גדולה מאוד של כדורים, והתקשרתי לאמבולנס. כשהם הגיעו היה מאוחר מדי. חברתי הטובה ביותר מתה. והכול בגלל שלא התקשרתי בזמן,למקום הנכון.

הכול העברתי למי שהיא אמרה, אך הכאב לא חלף. מקומה בליבי נשאר ריק, והוריה נשארו בוכיים. והכול בגלל טעות, קטנה אחת….