neomy-k
אני מודה לכל מי שהחליט להקדיש זמן לקרוא את הסיפור, מאחלת קריאה נעימה ויום מקסים! נעמי.

חצים שבורים.

neomy-k 10/09/2014 878 צפיות 3 תגובות
אני מודה לכל מי שהחליט להקדיש זמן לקרוא את הסיפור, מאחלת קריאה נעימה ויום מקסים! נעמי.

אני מכוון את הקשת אל הנקודה בה אני רוצה לפגוע, אבל העץ המסומן נע מצד לצד כמו מהטל בי כדי שלא אפלח את גזעו הכביר. אבל הוא סתם משחק עם המצפון שלי, אין מה לדאוג, גם אם חתיכה מהקליפה תנשור הרי הוא יכול להצמיח אותה חזרה.
ריק, אחי הגדול, לימד אותי איך פוגעים בדיוק במטרה אבל אני פשוט מפספס כל פעם מחדש. לכן החלטתי שאני אתאמן מבוקר עד ערב, אני לא אוותר. אני אחד מבני המלוכה ואין סיכוי שהכישרון פסח עלי ביד המקרה.
העולם שקט, קריאתה של ציפור מוזרה נשמעת בכל רחבי היער ואני גורף נשימה עמוקה אל ראותי. אני צריך לאצור אותה בתוכי, עד שאצליח להתמקד. אני צריך להגיע למיקוד טהור של העין והמוח, ריכוז מושלם בדרגה הגבוהה ביותר כדי לפקוד על החץ להגיע אל המקום אליו אני רוצה שהוא יגיע. אם המחשבה שלי תהיה מפוזרת הוא לא יהיה מסוגל לעולם לקרוא את המחשבות שלי ולמלא את רצוני.
דקה עוברת, העולם נותר קפוא. ואז אני נושף לאט, מרוקן את האוויר ויורה.
החץ משמיע שריקה חרישית וכהרף עין הוא חותך בגזע וננעץ בקרקע בקשת רחבה.
אני בועט ברגלי באדמה ומשמיע צליל כעוס. אני כמעט מתפתה להשליך את הקשת הכבירה אל הקרקע כשקול עמום מושך את תשומת לבי, 'לא שוב…'
אבל היא לא שואלת אותי מתי להופיע ומתי לא, ככה זה היה מאז ומעולם, ומרגע שהיא עזבה, זה קורה לעתים תכופות יותר. השמש מפחיתה מאורה והיער נתקף משב של קור כמו קפא. משהו נושף בעורפי ואני מרגיש מישהו נע מאחוריי אבל אני לא מסתובב. אני יודע מה הולך לקרות עכשיו, אני יודע שזה עומד להיות כואב. אני כבר מתחיל להרגיש את הלב פועם בקצב בלתי אפשרי ואת הבטן שמתחילה להתהפך.
"שכחתי ממך כבר." אני אומר חרש. "אסור לך להמשיך להופיע כאן. את היית זו שבחרה לעזוב…"
אני לא מציין את העובדה שהתחננתי בפניה שתחזור. שאני אעשה הכל כדי שלא תעלה את המילים האלו שוב על השפתיים… אבל זה פשוט היה מאוחר מידי. כנראה עשיתי משהו שהיא לא הייתה מסוגלת לסלוח עליו…
והיא מופיעה, מרחפת, ממש למולי. היא זוהרת כמלאך, שערה נמשך לאחור באלומות של אור שמאירות גם את פניה היפות. היא תמיד הייתה דומה למלאך, תמיד חשבתי שעם יופי כזה לא ייתכן שהיא אנושית כלל. אבל מסתבר שמידת האנושות שבה פשוט הייתה מוגברת מאצל בני האדם שכמונו, כי הרגשות שלה הכריעו אותה, בסופו של יום…
'אתה לעולם לא תודה בכך שיש בך מידה של געגוע… לא כן?'
וזה הקול שלה, מרחף ממש בקצה התודעה. מידה של געגוע? הגעגוע שאני באמת חש כלפיה עלול להכריע גם אותי יום אחד, לכן עדיף להעלים ממנו עין ולדאוג לשכוח.
"אסור לך להיות כאן." אני חוזר. "את כבר לא חשובה. את היית זו שבחרה לעזוב…"
ריק אמר שבכל פעם שזה קורה, פשוט אומר לה שאני כבר לא חושב עליה, שמרגע שבחרה לבצע את המעשה, היא כבר לא רצויה. היא כבר לא אותה שיין שהכרתי. הוא אמר שאומר לה את זה, אבל במילים אחרות, עד שהיא עוזבת; אני מתכוון שכל משפט חייב להיות שונה. אבל אני פשוט לא הייתי מסוגל להפריד את המשפט הקבוע הזה מעל שפתיי. הוא צרב בי כל כך משך כל זמן שהייתי ער, שפשוט הייתי חייב לוודא, כל פעם מחדש, שהיא מודעת לעובדה הזאת, שהיא יודעת…
למרות שהיה זה רק צל שלה שהופיע לפניי.
'אתה יודע שאהבתי אותך, נכון? אני עדיין אוהבת אותך, שם למעלה, אני לא מצליחה לשכוח…"
עולם שלם של רגשות הפציע בתוכי לשמע הקול הזה. דקירה עזה פילחה את לבי.
"אני לא אוהב אותך יותר, את פגעת בי…. את היית זו שבחרה לעזוב."
"טאי!" היא צועקת.
כשהייתה בין החיים, אף לא פעם אחת הרימה את קולה. אני מניח שגם לה כואב, אם לא במידה שווה לכאב שלי, אזי מספיק כדי לגרום לה לשנות את דפוסי ההתנהגות שלה, דפוס קבוע אליו התרגלתי כל כך…
היא התקרבה. השלב הזה תמיד הרתיע אותי יותר מכל. כי היא הייתה חסרה לי כל כך, כי בלילות קרים וחסרי תחושה ייחלתי שתחזור לחיים, שתהיה איתי פה, שאוכל להרגיש אותה קרוב. אבל זה לעולם לא קרה. אני לא אוכל להרגיש אותה שוב, זה לא יקרה ואני חייב להתרכז, כדי להצליח לעבור את בחינות הגמר ולהתקבל ללימודים הגבוהים לבני המלוכה…
אני מרים את הקשת ביד רועדת אך נחושה. ביד השנייה שולה חץ מתוך אשפת החצים שאני נושא על גבי ומותח אותו במיתר.
אני מרכז את דעתי ועוצם את העיניים, בלי לחשוב, אני מרוכז. אני לא יכול אחרת, העולם משתתק ואני משחרר את החץ, יחד עם דמעה שמתגלגלת על לחיי במרץ, מחפשת לה ייעוד.
החץ פוגע באופן ישיר במטרה. המחשבות שלי חריפות כל כך, רוויות כאב שאין לחץ כל היסוס באשר לרצוני המובהק.
אני רוצה אותה קרוב. אבל אם לא אוכל לקבל אותה, אני רוצה שתיעלם.


תגובות (3)

וואו, יש לך כתיבה מקסימה ברמה גבוהה. מאוד. הקטע מאוד יפה, אפשר להבין בברור מה הוא מרגיש, ואני ממש יכולה לראות את כל מה שתיארת קורה, למרות שזה רק ספור. דירוג 5 :>

10/09/2014 13:04

התגעגעתי!! ♥♥
הו נעמי, אני כבר לא יודעת מה להגיד. כל פעם את מפתיעה אותי מחדש ברעיונות והכתיבה שלך נהיית יותר ויותר מושלמת.
כתוב היטב, ממש אפשר להרגיש כאילו אתה חלק מהסיפור, שפה גבוהה, מנוסח, מאוד מעניין וזורם… אהבתי מאוד. מודה לך על שכתבת את זה ;]
5

10/09/2014 14:21

ממש תודה!
אין לכן מושג כמה אני מעריכה את העובדה שהקדשתם זמן לקרוא ולהגיב! :)
וספיר גם אני התגעגעתי, אני אקפוץ לבקר מידי פעם ;)
שמחה שאהבתן ♥

10/09/2014 15:06
7 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך