חצר.

בורות נחפרו באדמה. האדמה רכה דיה לצמח, אך לא לנשמה. אני צופה בעלילה שמתרחשת, בבורות שמתמלאים במים הניתזים לכיוונים מגוונים, מגובה הערסל.
ניצב קיר גבוה מולי, שמעולם לא פגש את עיני קודם לכן. מעניין, כמה שנים חיכה שישימו לב להשקעתו המתמשכת בעבודתו הקדושה. בלעדיו,  לא היה מי שישמש גבול לאותם שמפחדים.
הערסל שמחבק את העץ כאילו הכירו שנים, משרת את גופי בנאמנות. בעת זו, שמתי לב למטרים של ענפים וגזע שרק חיכו להכנס לשדה ראייתי. מעניין, מתי הספיק העץ לגדול מאחורי גבי. בלעדיו, לא היה בית למהרהרים.
אני יושב באוויר, יושב ומתנדנד. רגליי נודדות תחתי, כאשר נעליי שגדולות ממידתן אינן הדוקות להן. הן תמיד היו כאלה, לא ממושמעות.
אני יושב,יושב ומתנדנד. תוהה לעצמי, מה אני עושה כאן בכלל?