טירונים

הם היו טירונים, או זה לפחות איך שאבי היה מכנה אותם, הם אולי היו בחזית כרגע, אך הם לא היו שם זמן רב, לפחות לא רובם.
היו כמה ביניהם, מספר מצומצם, שנראו כשועלי קרבות, אך רובם היו תינוקות במקום למוד הקרבות הזה.
העובדה שהייתי יכולה להיות אחת מהם, אבל אני לא, צובטת בליבי.
אני רציתי להיות אחת מהם, הייתי מוכנה לעשות בכדי להיות אחת מהם, ולעזאזל עם העובדה שהצבא לא מקבל בנות.
אך במקום להביא תועלת ולהחזיק נשק, אני פה לשיר ולרומם את רוחם של החיילים.
אתם לא יודעים עד כמה זה מביש, שביתו של גנרל, צריכה לדאוג להלך רוחם של הטירונים הללו.
אני לא יכולה שלא לפקק בכל אחד מהם כאשר אני עוברת לידו, אני רואה את כל החסרונות, את כל המקומות הריקים שהייתי יכולה למלא, וזה מעצבן אותי.
אני מבינה את אבי, באמת שאני מבינה, אני הרי ביתו היחידה, אבל מה עם הצבא? למה הם לא נותנים לנשים להצטרף למאבק? למה הם לא נותנים לנו להגן על אדמתנו?
אני מצטערת, אבל אני מניחה שאיני מספרת את האמת, הם כן נותנים לנשים לעזור, הם שולחים אותן לקורס עזרה ראשונה, ומביאים אותן למקומות כמו אלו, לנסות לעזור לגברים שגורלם כבר אבוד, לנסות ולהציל את חייהם של אבותיהם ואחיהם.
אני פשוט לא מבינה את זה, אם הם היו נותנים לנו להשתתף יכול להיות שהמלחמה הייתה נגמרת כבר מזמן, היינו עולים עליהם הכוח אדם והיינו מסיימים עם זה, אך הם ממשיכים לעמוד על העקרונות העתיקים הללו, על חוקים שקבעו אנשים שמתו כבר מזמן.
הם מעדיפים להילחם במלחמה מיותרת, רק בשביל לא לתת לנשים רעיונות שאולי הן יכולות להיות יותר מכלות צייתניות שאולי, הן יכולות לעשות עוד משהו מלבד לנקות ולהוליד ידים.
אני לא מבינה את זה אתם יודעים, את המלחמה הזו ואת הלוחמים האלו.