טעות

Wings 03/03/2017 861 צפיות תגובה אחת

תמיד יש את הרגע ההוא, את השנייה בה מבינים איזו טעות עשיתם.
אני הכרתי את ההרגשה הזאת, למען האמת, נראה לי שנולדתי עם ההרגשה הזאת חרוטה עמוק בעצמות שלי, חקוקה עמוק בנישמתי, ומתעצמת ברגעים מיוחדים, למשל כרגע.
הכיסא חלף על פניי, קרוב במידה מפחידה, אני אפילו לא לגמרי בטוחה איך זה שהוא לא פגע בי.
"אני לא רציתי לעשות את זה," הוא אומר, איכשהו הוא עדיין נשמע כמו אותו בחור שאני אוהבת, כמו האדם הנחמד ביותר על פני הפלנטה הזו. "אבל את הכרחת אותי." הוא מתקרב אליי ולמען האמת, הוא מפחיד אותי הרבה יותר מהכיסא שעף על פני לפני שנייה, או הרובה על השולחן, משום שהוא בהחלט לא היה הבחור שאהבתי, או לפחות מי שחשבתי שהוא.
תמיד היה לי טעם רע בבחורים, זה משהו שלמדתי מאימא שלי, אבל כשפגשתי אותו, חשבתי שסוף-סוף פגשתי בחור הגון, שאני לא חייבת לסיים כמו אימי, אישה פטתית שמכורה לאלכוהול. אך ככל שהזמן עבר, הבנתי שאני בדיוק כמו אימא שלי, בגלל שאני בחרתי בבחור היחיד שדמה לאבי באופן כמעט מפחיד.
שניהם היו שחקנים מצויינים, לא הייתם יכולים לחשוב שמאחורי החיוכים הנעימים והקריצות המקסימות מסתתרים אנשים שכאלו, אנשים אשר לא חושבים פעמיים לפני החלטות הרות גורל, אנשים אשר יסיימו את חייכם ברגע אם תעזו לסטות מהמחזה שהם כתבו בעמל כו רב.
אני מחפשת מחבוא או פתח מילוט כאשר אני רואה את הנייד שלי על השולחן מאחוריו, ואני מרגישה את פניי מאירות פתאום, הרי מצאתי את הישועה שלי!
אך השמחה שלי קצרת חיים, משום שלא רק שזו משימה בלתי אפשרית, גם ידעתי שלמי השוטרים יאמינו.
אני אולי נראית כמו אישה מוכה, אך אסור לפקפק בכוח השיכנוע שלו, במיוחד לא כאשר יש לי עבר ארוך ומסובך עם המשטרה שאולי כולל או לא כולל תיק או שניים.
ידעתי יום אחד שכל ההחלטות המטומטמות שלי יבואו לרדוף אותי, אך לא ידעתי שהם כולם יחליטו לעשות את זה באותו הרגע.
הוא פשוט עמד שם ומביט בי, אולי מחכה שאפעל, אולי הוא פשוט מקווה שהוא יוכל להתנצל ושנשים את כל זה מאחורינו, אולי הוא פשוט תוהה איפה החבאתי את הרובה שלו.
אני מביטה בו, ותוהה לאיפה אני ממשיכה מכאן, האם אני נלחמת ומתה בזמן שאני עושה זאת, או שאני מסובבת את גבי אליו ומתה כאשר הוא נעלב מהמחווה?
אני מניחה שזה לא חשוב, לאף אחד מהסיטואציות אין סוף טוב, זאת אומרת, בטח יש עוד אופציות שאני לא מודעת אליהן, אבל כרגע, כל מה שאני יכולה לחשוב עליו, זה שהעובדה שהוא התחיל לנוע לעברי, סכן ביד אחת והעיניים שלו ממשיכים לסרוק את הסלון, מחפשים משהו שאני לא מודעת לקיומו.
"את יודעת שאם תגידי שאת אוהבת אותי אנחנו נוכל פשוט לחזור להיות כמו שהיינו, נכון?" הוא שואל ולוקח עוד צעד לעברי, דבר אשר גורם לי להתכווץ ולקחת צעד אחורה."נוכל להיות משפחה מאושרת שוב." אנחנו ממשיכים במשחק הזה, הוא לוקח צעד קדימה ואני לוקחת אחורה, אני יודעת שחשבתי שאני מוכנה למות, שחשבתי שזו הדרך היחידה שלי לצאת מהמצב הזה, אך יש עוד כל-כך הרבה שלא הספקתי לעשות.
"פשוט תעני לי! " הוא צועק עליי לפתע ואני לוקחת עוד צעד אחורה, או לפחות מנסה בגלל שגבי פוגע בקיר. הניצוץ בעיניו מפחיד אותי בגלל שזה אותו ניצוץ שהיה לו בכל פעם שהוא אמר שהוא אוהב אותי.
אני מניחה שברגע הזה הרגשתי ממש מטומטמת, הרי הקדשתי את כל חיי בשביל להיות שונה מאימא שלי.
אבל האמת היא שאנחנו באמת שונות, בגלל שבזמן שהיא הייתה חכמה מספיק בשביל לעזוב, אני אמות לפני שאוכל לעשות זאת.


תגובות (1)

*כה רב
*ממשיכות לסרוק
*מחפשות

נעלמתי לכל כך הרב זמן עד שלא שמתי לב שפרסמת… :/ אבל זה כל כך כיף לחזור לקרוא קטעים שלך וונדי, ממש התגעגעתי ☺
אני שמחה לראות שהכתיבה שלך עדיין מעולה ומעניינת. דווקא אהבתי את זה שהיא לא חזרה אליו (אם כי חבל לי שהיא היתה צריכה למות.)

29/03/2017 20:12
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך