כשאין ברירה

מי שהיה עובר ברחוב בוודאי לא היה מבחין בה. היא ישבה בפינה, ממש מעבר לגבול של אור מנורת הרחוב. הבכי החלוש שלה היה הדבר היחיד שהסגיר את נוכחותה. היא לא יכלה להבחין בין טיפות הגשם ובין דמעותיה כשהגעגועים איימו להכריע אותה.
לפני מספר דקות היא יצאה מבניין רחב ואפור ברחוב הסמוך. בכניסה לבניין היתה כתובת שהכריזה על שמו של בית היתומים.
במספר החודשים שעברו מאז הלידה היא כמעט ולא עזבה את דירתה. היא סידרה וניקתה, הלכה הלוך ושוב, מידי פעם יצאה כדי לקנות מעט מזון ומיד חזרה והסתגרה בשתיקתה. היא כמעט ולא דיברה עם איש.
הלידה היתה קשה. לא היה לה איש שיחזיק את ידה מלבד האחות. דמעותיה טישטשו את ראייתה והיא לא הצליחה לראות את פניה של התינוקת. היא לא רצתה להביט בה, היא ידעה שהיא לא תוכל לשמור אותה.
אמא תמיד סיפרה לה שיום לידתה היה היום המאושר בחייה, יום של שמחה למרות הכאב. היא חשה רק בכאב, זה היה יום שבישר את תחילתה של תקופה נוראה- תקופה של עצב וגעגועים.
היום הזה לא היה אמור להיות יום עצוב. אביה ואמא תמכו בה ועזרו לה בכל ההכנות לקראת בואה של התינוקת. היא התקשרה אליהם כשהיתה באמבולנס שלקח אותה לבית החולים. הם יצאו מביתם במהירות, מהירות גדולה מידי. בתאונת הדרכים שאליה נקלעו לא היו ניצולים.
בחודשים שבאו היא לא העזה לקבל החלטה. היא הייתה מסוגלת לפרנס את ביתה, את זה ידעה. אחרי הכל היא הייתה בת יחידה והוריה הורישו לה את כל רכושם. כשלבסוף העזה לצאת מביתה היא פנתה מיד אל בית היתומים.
היא איחרה את המועד.
ביתה כבר לא הייתה שם. כעת היא נשאה בליבה תפילה חרישית לשלומה של ביתה. נגמר הזמן לחרטות, הגיע הזמן לפתוח פרק חדש בחייה.