לאהוב אותו: פרק שני

Wings 30/10/2015 617 צפיות תגובה אחת

אני מביטה בדלת ולא יכולה שלא להאנח, הייתי מוכנה לעשות הכל בשביל להסתובב ולברוח מהמקום הזה, אך במקום זה, לקחתי עוד מבט אחד, שנייה לפני שנכנסתי אל תוך הבית.
הבית הזה נראה בדיוק כמו שאר הבתים באזור, קירות לבנים, גג אדום, אך למרות כל זה, היה ברור שהוא שונה מהם, היה בו משהו שרמז שהבית הזה בחיים.
אני יודעת שהן יאמרו שאסור לי לאהוב אותו, ואני יודעת שאני אמורה לשנוא אותו, הרי תמיד נשבעתי שלעולם לא אוהב מישהו כמוהו, בגלל שהוא מייצג את כל מה שתמיד ידעתי שלא אוכל לקבל, עם הלסת הרבוע המדהימה ההיא שלו והעור השזוף ההוא, הוא היה אל ואני הייתי אף אחת, אך בכל זאת, הינה הוא מופיע פה לפתע, מוכן לכבוש את ליבי, מוכן לבזבז נצח בהפיכתי לשלו, ואני לא מבינה אותו, מה הופך אותי לשווה כל-כך בעיניו, מה גורם לו לרצות אותי. אני לא יכולה בדיוק להסביר את זה, אך אני מניחה שהבלבול הזה מונע ממני לשנוא אותו.
"היי." אני לוחשת אל הבית בזמן שאני פותחת את הדלת, ומקווה שאם אהיה נחמדה אליו, הבית יהיה נחמד אליי בחזרה, אך למרות זאת הבית מצודד פעם נוספת בג'יין כאשר הוא דואג שהרצפה תחת רגליי תחרוק.
"אנה, זאת את?" קולה של ג'יין נשמע מהמטבח ואני מקללת את הבית הזה בזמן שאני הולכת לעברה, לא שוכחת לזרוק את התיק על הרצפה בכוח רב ככל האפשר.
"היי." אני אומרת ונעצרת בפתח הדלת, מנסה לא לצחוק למראה של ג'יין, שיערה הזהוב לבן מקמח ועל פניה כתמי שוקולד.
זה לא היה מראה נדיר בבית הזה, היא הרי הייתה היחידה בבית הזה שבאמת ידעה לבשל, אך למרות היותה טבחית נפלא, היא כאילו התנתקה מהעולם הזה מה בזמן שהיא בישלה, מה שאומר שהיא לא שמה לב לכל הליכלוך על גופה או בגדיה, אך למרבה ההפתעה סביבת עבודתה תמיד הייתה נקיה, ללא כתם קטן אחד.
"אני כל-כך שמחה שאת פה." היא אומרת וחיוך גדול מעטר את פניה כאשר היא מחבקת אותי, ידעתי שהיא לא תכעס עליי בגלל מה שקרה מוקדם יותר היום, אך ידעתי שאנט לא תשכח לי את זה לעולם.
"אנט בסביבה?" אני שואלת, כאשר אני מצליחה סוף סוף לשתחרר מחיבוקה, אך אני די בטוחה שהיא לא תענה לי על השאלה, בעיקר בגלל שהיא חזרה שנייה אחר כך אל הכיריים ונראה שהאי שחכה מקיומי.
"אני בדיוק פה." קול חד כתער נשמע מאוחריי, וכאשר אני מסתובבת לעברו אני כמעט מופתעת לראות את אנט בשמלה מנוקדת בסגנון שנות החמישים, אני לא תמיד בטוחה בדיוק כיצד לתאר את אנט, אך הדבר היחיד בו אני בטוחה הוא שלעולם לא הייתי מתארת אותה כמישהי שלובשת שמלות.
"מה קרה לך?" אני שואלת, אני שואלת בזמן שאני בוחנת אותה לעומק, שיערה נשאר בגוון השוקולדי שהוא היה לפני כן, אך הוא אסוף בתסרוקת מסובכת במקום להיות פזור כמו בדרך כלל.
היה קשה לחשוב שהיא וג'יין מבוגרות ממני בכמה שנים, בעיקר בגלל שאני התנהגתי בצורה הרבה יותר בוגרת משתיהן רוב הזמן, לא לאחרונה כמובן, אך בדרך כלל.
"ההורים של ג'יין מגיעים בעוד שעה בערך," היא אומרת באנחה, ושוקעת אל תוך אחת הכורסאות בסלון."ואת יודעת שהם שונאים אותי." היא מוסיפה לאחר רגע, ומתכווצת אל תוך הכורסא, היא נראית כל-כך קטנה בתוך שאני לא יכולה לרחם עליה.
מאז שהיא וג'יין התחילו לצאת ההורים של ג'יין לא הפסיקו להתאכזר אליה, נראה שהם מקווים שאם הם יצליחו להבריח את אנט, הבת שלהם תוכל לקבל את החיים שהם רוצים עבורה, את הבית עם החצר הגדולה והשתים נקודה שש ילדים שלהם.
אבל מה שהם לא מבינים זה, שהיא מאושרת עם אנט, ושכבר יש להן את הבית הגדול עם החצר, ושאני בהחלט נחשבת כמו שתיים נקודה שש ילדים, אז הן בהחלט מסודרות, חבל רק שהם לא רואים את זה.
"אבל אל תחשבי אפילו לרגע אחד שכל זה גרם לי לפספס את מעשייך היום." היא אומרת ומבטה ננעץ בי בכל עוצמתו, לעזאזל, כבר הייתי בטוחה שבגלל היום הנוראי שלה היא לפחות תתן למעשי להחליק מתחת לראדר הפעם.
"תעזבי אותה, אנט," ג'יין צועקת מהמטבח ולא עובר יותר מרגע לפני שהיא מופיעה בפתח הדלת ומנסה לאסוף את השיער הפרוע שלה לקוקו סביר."הם בסך הכל נהנים קצת, זה לא כאילו הם נשבעו לאהוב זה את זה לנצח." היא מרגיעה את אנט, כאשר חיוך ענקי ומטופש מרוח על פניה, תמיד תהיתי איך שתיהן סיימו יחד, ג'יין הרי כל-כך שמחה וקופצנית ולפעמים כל-כך מעצבנת, ואנט היא ריאליסטית הנוטה לפסימיות, לעזאזל, רוב הזמן היא אפילו לא ראתה את הכוס, שלא לדבר על החצי הריק שלה.
"את יודעת שהמסדר לא יאהב את זה." היא אומרת, ואני מצאת את עצמי נאנחת, ברור שהיא שהיא תזכיר את המסדר, הרי כל החיים האלו סובבים מסביב למסדר.
אני יודעת שאין לי שום זכות להמתרמר על המסדר, שאני צריכה להודות לו עד סוף חיי על כך שהם הצילו אותי מחיים בבית יתומים באזור נידח של העולם, אך הם היו המכשול הכי גדול כרגע, ושנאתי אותם על זה.
אני לא יודעת בדיוק איך להגדיר את המסדר, אני רק יודעת ששליחיו נמצאים במקום הנכון בזמן הנכון, כך הם ידעו למצוא אותי, יתומה מסכנה ללא שם, ואת ג'יין אשר הייתה בת למשפחה עמידה ולא היה שום סיכוי שתיפגש אי-פעם עם אנשים כמונו אלא אם זה באירוע צדקה, ואת אנט, אשר אני מופתעת שהם הצליחו למצוא בכלל, בגלל שתאמינו לי, זה היה כמעט כאילו היא הפסיקה להיעלם כאשר היא לא רצתה להימצא.
"למה מישהו חייב לדחוף את האף שלו לעניינים שלה?" ג'יין שואלת בזמן שהיא מנסה להוציא את הקמח משיערה."למה למישהו צריך להיות אכפת את מי היא אוהבת?" ג'יין שאלה, וברגע ההוא ידעתי שהיא לא מדברת עליי יותר, ידעתי שזו שיחה שאני לא אמורה להיות נוכחת בה, ולכן החלטתי שזה הזמן המושלם לעוף משם.


תגובות (1)

יפה. יש כמה פעמים שמילים חוזרות על עצמן וכשדיברת בפעם הראשונה על אנט (שדרך אגב גם לי יש דמות כזאת בסיפור שאני מתלבטת אם לפרסם ) דיברת עליה גם בתור זכר וגם בתור נקבה. חוץ מזה יפה

31/10/2015 23:17
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך