אדום החזה

"אני לא מאמין שזה באמת קורה." הוא אומר ומפיל את התיק שלו על הרצפה. הרעש לא היה עמום במיוחד וכבר רציתי למצחוק עליו שהוא אסף איתו את כל הבית אבל ברגע שהעפתי בו מבט, כל מה שאני יכולה לחשוב עליו הוא כמה בוגר הוא נראה עכשיו.
אני לא יודעת אם אלו המדים או התספורת החדשה, אבל הוא נראה כל-כך שונה, ואני חייבת להכריח את עצמי להיזכר שהוא אותו בחור שגדלתי איתו, שהוא אותו צ'ארלי שאני אוהבת ומעריכה. אנשים עוברים סביננו, חלקם חיילים כמו תומס, נקראו להגן על מולדתם ביום בהיר אחד, אחרים מהם נראים למודי קרבות, כאילו הם נרשמו לזה מרצונם הכמעט חופשי, אבל כולם נראים לא במקום, כאילו הם מעדיפים להיות בכל מקום אחר, רק לא פה ואני הבנתי אותם.
"גם אני לא." אני אומרת בשקט אבל מחייכת אליו לפני שדברי יוכלו להרוס את האווירה. הוא לא רצה שהפרידה הזו תהיה עצובה או קשה, הוא רצה שנצחק ברגעינו האחרונים יחד, אבל אני לא יכולתי להפסיק לחשוב על כך שהוא עשוי לא לחזור.
אני מסתדרת את המדים שלו פשוט בגלל שלא ידעתי מה לעשות עם הידיים שלי, ולמרות שאני יודעת שזה קטנוני, פשוט רציתי להיות קרובה אליו. במשך רוב החיים שלי היינו בלתי נפרדים, היינו הולכים יחד לבית הספר מאז שהייתי בכיתה א', היינו משחקים ביחד, לעזאזל, חלקנו מיטה במשך כמעט שנתיים אחרי שהמשפחה שלו הסכימה לקחת אותי כשאיבדתי הכל. אני לא לגמרי בטוחה איך אני אשרוד בלי החבר הכי טוב שלי.
"היי, את בסדר?" הוא שואל ומתכופף בשביל להביט בעיניי. אני רוצה לצחוק, בעיקר בגלל שהוא צריך להתכופף לא מעט בשביל להביט בעיני, בכל זאת יש בינינו הבדל של כ30 ס"מ.
"אני זאת שאמורה לשאול אותך את זה, לא?" אני שואלת ומחייכת אליו. אני יודעת שלא חשוב כמה אבכה וכמה אתחנן הוא עדיין יהיה חייב לעזוב, אז אני מעדיפה שהוא יעזוב כאשר הוא יודע שהכל יהיה בסדר ושאני אהיה פה בשבילו לא משנה מה יקרה. רציתי שהוא ידע שכשהמלחמה הזו תסתיים אני עדיין אחכה לו, לא משנה כמה שבור הוא יחזור.
"אתה יודע, אני עדיין יכולה להתגייס, נוכל לעבור את זה ביחד." אני לא יודעת למה אני אומרת את זה, אני הורסת את כל מה שקיוויתי להשיג בשניות. אני יודעת שהוא ידחה את הרעיון אפילו בלי לחשוב עליו, שהוא פשוט יתן לי מבט עצוב אחד ואני לא רק אסכים לעזוב את הרעיון, אלה אני אפילו אהיה מוכנה להישאר בבית ולחכות בסבלנות ליום בו הוא יחזור. ההצעה הזו הייתה בזבוז זמן שרק יעיב על הפרידה שלנו, למה לא יכולתי פשוט לשתוק?
"חשבתי על זה," הוא אומר ומפתיע אותי, הוא מניח את ידו על כתפי ומושך אותי לחיבוק."אבל אפילו אם את תתגייסי, הם לא יתנו לך לחשוב אפילו על החזית, את יודעת שאפילו אחרי התעלול של מרקס, וכל הקידמה שלנו, אין סיכוי שהם יסכימו לזה." אני מביטה בו בהפתעה, לא רק בגלל שהוא כמעט והסכים לרעיון המטומטם שלי, אלא כי הוא בדק את הנושא לעומק. לוקח לי רגע להבין על איזה מרקס הוא דיבר, אבל בסופו של היום יש רק אישה אחת ששמה היה יכול להתאים לשיחה הזו והיא הייתה אניקה מרקס. היא שעתרה לבית המשפט לנוכח אפליית הנשים בצבא, היא קיוותה שהיא תוכל לגרום לנו להיות שווים, היא בהחלט יצרה הרבה תעמולה בנושא,אך אפילו זה לא עזר לה לנצח, למרות שהיא בהחלט התקרבה למטרה שלה. היא הצליחה לפתוח לא מעט תפקידים לנשים, רובם בדרגים הגבוהים, דברים שלא חלמנו עליהם אפילו, אך כל-כך הרבה דלתות עדיין נשארו סגורות בפנינו, תפקידים קרביים רבים כנראה לעולם לא יפתחו בפנינו. אפילו אם אתגייס לצבא, ללא תפקיד קרבי, רוב הסיכויים שלא אזכה בכלל לעזוב את המדינה, והדבר היה ישאיר אותי רחוקה כל-כך מתומאס וכלואה בעבודה שאני כנראה לא ארצה.
"היי, אתה רוצה קפה?" אני שואלת, מנסה להעביר נושא לפני שאהרוס את המצב רוח לגמרי עם הרעיונות האידיוטיים שלי. אני מוציאה את הארנק ונעמדת בתור לפני שהוא מספיק להתנגד אפילו. לשבת בבתי קפה זה לא משהו שנאחנו יכולים להרשות לעצמנו בדרך כלל, במיוחד עכשיו כשצריך לחסוך כסף ליום שחור אפילו יותר מהרגיל, אבל היום מותר הכל, לפחות עד שהוא יעזוב.
אני חוזרת תוך מספר דקות עם כוס קפה בידי, שחור עם שניים סוכר, בדיוק כמו שהוא אוהב. אני מחייכת אליו, יודעת שנשארה לנו אולי רבע שעה לפני שהוא יצטרך ללכת, אבל אני לא רציתי שהרגע הזה ימשך לנצח, רק שנינו עם כוס הקפה המגעילה שלו בינינו.
אנחנו מתיישבים באחד השולחנות ומפטפטים על שום דבר במשך זמן מה, לא רוצים לגעת בנושאים הכבדים יותר בגלל שאיש מאיתנו לא רוצה להרוס את רגעי השלווה שנותרו בינינו.
"היי, אני יכול לבקש ממך לעשות משהו בשבילי?"הוא אומר לפתע ומתכופף לחפש משהו בתיק שלו. אני מביטה בו במשך דקה לפני שאני עונה, יודעת שרוב הסיכויים שהוא לא ימצא את מה שהוא חיפש בגלל שהוא סירב שאני אארגן את התיק שלו והוא נראה כמו אחרי מלחמה.
"ברור," אני עונה לפני שאני עוצרת לחשוב, אבל אני יודעת שאני לא אתחרט, אני לעולם לא מתחרטת כשהדבר נוגע אליו."אני יכולה לעזור לך במשהו?" אני מוסיפה לאחר כשנייה, מתכוונת לסידור התיק שלו יותר מכל דבר אחר, אבל החיוך שמפציע לפתע על שפתיו מבלבל אותי.
"את יכולה להסכים לקבל את מתנת יום ההולדת שלך מוקדם." הוא אומר לפתע ומוציא קופסה קטנה מהתיק. אני לא בטוחה למה הוא מתכוון, אבל אני לא יכולה להתעלם מהעובדה שהוא עומד על ברך אחת.
"אני לא בטוחה למה אתה מתכוון, אבל אם זה מה שאני חושבת שזה, אז זאת מתנה יותר בשבילך מאשר בשבילי." אני אומרת, ותוהה האם הוא יכול לראות את הפאניקה במבטי, או שרק אני מרגישה אותה. אנחנו לא זוג, מעולם לא היינו זוג, עד עכשיו הייתי בטוחה שהוא חשב עליי כשאחותו הקטנה או משהו, אבל אם אני צודקת, אז הרגשות שלו כלפיי שונים בהרבה מכפי שחשבתי.
"את כנראה צודקת." הוא אומר ומצחקק. אני חושבת שעד עכשיו לא הבנתי כמה אני עומדת להתגעגע אליו. ההבנה שאני כנראה לא אשמע את הצחוק הזה בחודשים או אפילו בשנים הקרובות גרם לי להבין כמה הוא חשוב לי, אני לא יודעת איך אני אמורה לתת לו ללכת אל עבר המטוס.
"אהובתי, את האישה היחידה שאי-פעם האמנתי שאהיה מוכן לקחת בשבילה חץ בברך, השאלה היחידה היא האם את חולקת את רצוני." הוא אומר ופותח את הקופסה, אני מעט הממומה מהבקשה שלו, אבל ברגע שאני רואה את הטבעת, אני מבינה שזו החלטה שתשפיע לא רק על יחסינו. טבעת האירוסים של אימו נחה בקופסה הזאת, זאת אומרת שלא רק שהיא מודעת לכוונתו של תומס, היא גם מאשרת אותה. אני מביטה בו עוד רגע אחד לפני שאני מקימה אותו מהרצפה.
אני יכולה להרגיש כיצד הוא נכנס למגננה, אני יכולה לראות בעיניו שהוא מוכן כבר לומר שזו הייתה רק בדיחה, אני יכולה לראות בעיניו שהוא לא מוכן לדחייה שלי, מה שיהפוך את מה שאני עומדת לעשות לכל כך הרבה יותר נחמד, לפחות בשבילי.
אני מושכת אותו לעברי, שפתי מתנגשות בשפתיו לפני שהוא יכול אפילו לתהות מה קורה. זו הייתה אמורה להיות נשיקה קצרה ומתוקה, אבל מתברר שהוא יותר רעב לזה משחשבתי, הוא כנראה חיכה לזה זמן רב. השפתיים שלנו מתאימות בדיוק, והוא מנשק אותי בצורה עצלה שאומרת לי שאין מקום שהוא היה מעדיף להיות בו. כף היד שלו חופנת את לחיי והשנייה נחה על מותני מושכת אותי קרוב אליו ככל האפשר. הלב שלי ממשיך להחסיר פעימות ואני נשבעת שאני יכולה לשמוע גם את הלב שלו מחסיר פעימות, הוא לוחש את שמי אל תוך שפתיי וכל שאני יכולה לעשות בתגובה זה להיאנח. אני לא חושבת שאי-פעם נשיקה גרמה לי להרגיש ככה, אבל אני לא אתנגד להרגיש ככה שוב.
"אתה באמת חשבת שאני אומר לך לא?" אני שואלת אותו כאשר אנחנו עוצרים לנשום, אבל אני לא מרגישה כאילו אוויר נכנס לראותיי, אני מרגישה ריקנות מסויימת, געגוע אליו למרות שהוא עומד ממש מולי, במה הסתבכתי?
הוא מחליק את הטבעת על אצבעי בעדינות בזמן שהוא בוהה בעיני ונראה שאנחנו יכולים להמשיך לעמוד ככה לנצח, אך אפילו אם הזמן עצר בשבילנו, העולם עדיין ממשיך והקריאה האחרונה לטיסה שלו נשמעת.
"אני מבטיח שאני אחזור אלייך." הוא אומר לפתע ונושק קצרות לשפתיי, רץ אל עבר הבדיקה הביטחונית. אני ממשיכה לעקוב אחריו בעיניי אפילו אחרי שאני מפסיקה לראות אותו. אני פשוט לא מצליחה להכריח את עצמי לעזוב, כאילו אם אני אעמוד שם מספיק זמן הוא יחזור ויגיד שהוא לא יעזוב אותי לעולם.
אני מביטה בטבעת ונאנחת, בחיים לא חשבתי שזה יקרה, שאני אהיה מאורסת לתומס יום אחד, אבל אני מניחה שהמלחמה גורמת לכולנו להשתגע מעט.