הסוף שלי

אני מביטה בעיניו ומנסה לחייך, יודעת שאני צריכה להיות חזקה בשבילו כרגע, שזה המעט שאני יכולה לעשות בשבילו.
"אני מצטער," הוא לוחש ודמעה יחידה נופלת על לחיי, אני מרימה את ידי בשביל למחות את דמעותיו, אך אני לא יכולה להתעלם מהרעד שאחז בה. תמיד פחדתי מהמוות, ולמרות שאני רוצה להראות לו שאני בסדר, אני לא עושה זאת בצורה טובה, בעיקר בגלל שאני מתה מפחד ואני לא מוכנה לעזוב את העולם הזה עדיין."אני כל-כך מצטער." הוא מוסיף ואני לא יכולה שלא לחשוב שהצליל של ליבי המתרסק דומה לזה של עצמותיי כאשר נשברו.
"זו לא אשמתך." אני רוצה לומר, אך כל מה שיוצא מפי הוא שיעול שמטלטל את כל גופי, אני חייבת להודות שלא הופתעתי יותר מידי כאשר ראיתי את הדם על כף ידי.
לא הרגשתי את הכאב, אך אני מניחה שזה בגלל שאני בהלם, אך לפי המבט בעיניו, הוא מרגיש מספיק כאב בשביל שנינו.
אני יודעת שאני חייבת להאמין שיש לי עוד סיכוי, שהחיים שלי לא עומדים להסתיים כאן, אבל קשה להאמין בדבר כזה אחרי שנפלתי מגב אופנוע ונמרחתי על הכביש.
אני כבר לא שומעת דבר, ואני מוצאת זאת מוזר, משום ששמעתי בסדר גמור רק לפני דקה, אך אולי יש לי דימום מוחי, או שאני פשוט עומדת לאבד את ההכרה, או שטות אחרת שכל רופא יאמר בנתיחה לאחר המוות שלי.
הוא ממשיך למלמל, להאשים את עצמו, למרות שזאת ממש לא אשמתו, הרי הוא לא זרק אותי מגב האופנוע והוא לא היה יכול לדעת שהמשאית תאבד שליטה ותסטה אל הצד שלנו בכביש.
היו כל-כך הרבה דברים אשר לא היו בשליטתו שהביאו למצבי כרגע, שנאי לא יכולה להבין למה הוא לא יכול להבין את זה, אך מצד שני, אני מניחה שכל מה שהוא יכול להבין כרגע, זה שאני מדממת בזרועותיו.
אני מרגישה כיצד המחשבות שלי מיטשטשות, זאת אומרת, לא שמתי לב לכך עד עכשיו, אך בהחלט יכולתי לראות כי הן נהיו מובנות פחות ככל שהזמן עובר, וכי עיניו נהיות כבדות.
ידעתי שברגע שאני אכנע ואעצום את עיניו, אני לא אפקח אותן עוד לעולם, אפילו אם אני אנסה לשקר לעצמי ולומר שהכל יהיה בסדר, האמת היא, שהכל באמת יהיה בסדר, זאת אומרת, חוץ ממני.
אני מניחה מעולם לא חשבתי שאני אמות כך, לא שזה מוות רע, אני מניחה שמוות בזרועותיו של אהוב ליבי, הוא המוות הכי טוב שיכולתי לקוות לו.
ובכל זאת, אני מוצאת זאת אכזרי, שבעולם הזה, שייקספיר החליט לקחת את חייה של ג'ולייט קודם.