מגדל שמירה

לילה וערפל כבד. שני מילואימניקים מזדקנים עומדים על מגדל שמירה ורועדים מקור. בעצם, לא כל כך קר, אבל הרטיבות של הערפל מחדירה את הקור דרך המעיל לעצמות.
הרצפה של המגדל מברזל, הברזל קפוא, והקור גם חודר דרך הסוליות של הנעליים ומקפיא את כפות הרגליים. אני מנסה לעמוד כל פעם על רגל אחרת ולא כל כך עוזר.
יש לנו זרקור ואמרו לנו להדליק אותו ולסרוק את השטח כל כמה דקות. אני מדליק את הזרקור והאור יוצא ממנו, מתקדם חצי מטר, מסתובב אחורה ונכנס ישר לעיניים. אין שום תועלת ואני מכבה.

הבחור השני מתחיל לספר לי שיש לו בעיות עם הבן שלו.
"איזה בעיות?" אני שואל.
"יש לו חברה."
"יש לו חברה, יפה מאוד. למה זה בעיה?"
"היא גם באה אלינו הביתה." הוא אומר.
"באה הביתה עוד יותר טוב."
"כן, אבל היא גם יושנת אצלנו." הוא אומר.
"רוצה לישון שתישן. מה רע?"
"לישון זה בסדר" הוא אומר, "אבל היא גם עושה מקלחת."
"שתעשה מקלחת. מה זה מפריע?"
"הבעיה זה לא המקלחת. הבעיה זה שהיא יוצאת מהמקלחת."
"מה הבעיה?" אני שואל.
" היא יוצאת מהמקלחת חצי ערומה." הוא אומר.

הוא משתתק וגם אני משתתק. עוברת דקה ועוד דקה והוא ממשיך:
"הלכתי לדבר עם אבא שלה", ככה הוא מספר לי.
"הלכתי לדבר עם אבא שלה ואמרתי לו, תראה איך היא מתנהגת, זה לא יפה, יש לי בן צעיר יותר שעוד הולך לבית ספר. מה הוא יגיד?"

"אז אבא שלה אומר לי", ככה הוא מספר, "אבא שלה אומר לי":
"מה אני יכול לעשות? גם אימא שלה זה ככה."
והוא משתתק שוב, וגם אני, ושוב עוברת דקה ועוד דקה. אבל אני חושב, מה אפשר להגיד? איך אפשר לנחם אדם שיש לו כאלה בעיות. בסוף אני פונה אליו ואומר:
"תגיד, לפחות היה מה לראות?"
"כןן" הוא עונה.
נרגעתי.

עוד סיפורים: https://www.tale.co.il/author/urila/