מה אתה עושה פה?

אני מביטה מהחלון ומחפשת אותו, אני נוהגת לעשות זאת הרבה לאחרונה, אני מעבירה כך לפעמים שעות ואולי אפילו ימים ולמרות זאת, אני לא חושבת שאני באמת רוצה למצוא אותו.
אני לא יודעת מה יקרה אם אני אזהה אותו על גג אחד הבניינים האלו. אני מניחה שאצטרך לפעול בצורה כלשהי, ומשהו בי פוחד שאם אני אנסה לקרוא לו הוא פשוט יעלם.
אך מצד שני, אם אני פשוט אבהה בו עד שהוא יעזוב או אפנה את גבי אליו, מה יקרה לכל אותם שעות שבזבתי בחיפושו?
אני שומעת דפיקות על חלוני אך לוקח לי להבין מה קורה בכלל. הנוף מחוץ לחלוני השתנה ועכשיו הוא מכיל בעיקר את פניו של הגיבור שלי. אני מניחה שזו הדרך של העולם להפוך את החיים שלי לבדיחה אפילו גדולה יותר, לגרום לי לקפוץ ראש אל המים הקרים, עכשיו אני חייבת לדבר איתו. לוקח לי רגע לפתוח את החלון, הוא תמיד נתקע בזמנים הכי לא נכונים, ואז אני פשוט מביטה בו במשך זמן מה, לא בדיוק בטוחה מה אני אמור לעשות עכשיו.
"ראיתי שאת מחפשת אותי אז חשבתי לקפוץ לביקור." הוא עונה לשאלה שלא שאלתי וחיוך גדול ומזמין נמתח על שפתיו. אני זזה מעט מן החלון ונותת לו היזדמנות להיכנס אל תוך החדר.
"איך אתה יודע שחיפשתי דווקא אותך?" אני שואלת, קולי מנסה אדיש, אך אני לא לגמרי בטוחה אם הוא מצליח, כי כל מה שאני שומעת זה את ליבי הפועם בכוח רב כל-כך שאני תוהה אם הוא מנסה לפרוץ מגופי.
"ניחוש מוצלח." הוא אומר כאשר הוא נכנס אל תוך הדירה שלי, אני מסתכלת סביבי ומבינה שזה היה רעיון ממש רע להזמין אותו להיכנס. הדירה נראית כמו אסון, ואני די בטוחה שאין לי שום דבר להציע לו, אפילו לא מים.
"איך בכלל שמת לב אליי?" אני שואלת בניסיון להסיט את תשומת ליבו מהבלגן הריק שלי.
הוא צוחק בעצבניות למשמע השאלה שלי, כאילו הוא לא בטוח איך לענות על דברי, אולי הוא בעצמו לא יודע למה הוא בא לפה.
"יכול להיות שחיפשתי אותך." הוא מודה בשקט בסופו של דבר. הוא בוהה בחלון ונראה שהוא תוהה אם הוא עדיין יכול לברוח, הוא נראה כמעט מפוחד. זה היה מצחיק שמישהו כמוהו, מישהו שמסכן את חייו על בסיס קבוע, חושש משיחה עם בחורה כמוני.
זאת אומרת, ברור הייתי יכולה להיות מפחידה לפעמים, אך הוא לא עשה דבר בשביל לעצבן אותי ובהחלט לט היו לי כוחות על כמו שהיו לו, אם כך, ממה הוא כבר חושש?
"אותי?" אני שואלת, יודעת שאני נשמעת מופתעת יותר משאני אמורה להיות. "למה שתחפש אותי?" אני מתחילה לחשוב אם עברתי על החוק או שאולי אני פושעת נמלטת ואני לא מודעת לכך.
"בגלל שאת האדם היחיד שאי-פעם דאג לשלומי," הוא אומר בסופו של דבר. "זאת אומרת,ככל הידוע לי, אף אחד מעולם לא פחד על חייהם של הגיבורים," הוא מוסיף ועיניו פוגשות במבטי המופתע."הם פשוט כל-כך רגילים לזה שאנחנו עושים את כל זה, שהם לא עוצרים אפילו לחשוב עלינו כמו על בני אדם אמיתיים, אבל את דאגת לשלומי, ויותר מפעם אחת ואני מניח שאת מבקרנת אותי." חיוך מבויש מצא את דרכו אל שפתיו ואני פשוט הייתי מוכנה לנשק אותו ברגע הזה ולסיים עם כל המתח המוזר בינינו.
"רגע, איך אתה יודע שדאגתי לך?" אני שואלת לפתע, מוחי כאילו חוזר לפעול פתאום."אני מכירה אותך מחוץ למסכה?" אני מתקרבת אליו ומניחה את ידי על הלחי שלו, תוהה מי הוא, בלי יותר מידי עניין. אני יודעת שאין סיכוי שהוא יגיד לי מי הוא מתחת למסכה השחורה הזו, ואני גם לא ממש מעוניינת בזה, יודעת שזה עשוי להציב את שנינו בסכנה ולכן אני פשוט מניחה לזה.
"יש מצב." הוא אומר בצורה חמקמקה, וחיוכו המבוייש הופך להיות שובב לפתע ופתאום דבר מלבד השפתיים המושלמות שלו לא מעניין אותי יותר.
"תגיד אתה אמור לעשות משהו כרגע?"אני שואלת ולוקחת צעד אחד קרוב יותר, וכאשר אני רואה שהוא אינו מתנגד לקירבתי אני מתקרבת מעט יותר, עד שאנחנו עומדים קרוב מספיק בשביל לנשום את אותו אוויר.
"לא ממש, למה?"הוא מביט בעיניי ואני מוצאת את עצמי נמשכת לניצוץ הכמעט עצוב ההוא בעיניו. אני לוקחת נשימה עמוקה ותוהה האם אני מוכנה להתמודד עם ההשלכות של המשפט הבא שלי, עד שאני פשוט מחליטה לקחת את גורלי בידיי.
"בגלל שאתה אביר בעולם בו הם לא קיימים ואני חושבת שאני רוצה להכיר אותך טוב יותר."