מכוניות

בני עשר היינו בקיץ 1974 כשנעמדנו על עברו של כביש, שאננים ונרפים מתנועת הרכבים הדלילה בדרכנו לביצוע פעולת תגמול. אני, בשיער שחור חלק מרוב משיכות שהסתיר את עיני, ובנימין, שלא יגיע לשנתו התשע עשרה, בשיער בהיר מעל פניו היפות, לא היינו צריכים להסתכל זה בזה. הכל תוכנן עד לפרט האחרון.

בצד השני חנה סמי-טריילר "מק" חדש, מבריק באדום חושני ומעוצב בקווים מוגזמים, שעצם המחשבה לטפס עליו הרטיטה את ליבנו. הקפנו את הענק במבטים מעריצים, התישבנו על גדר אבן של בית ישן והבטנו אל המקום ממנו באנו. מולנו, במבנה החסכוני בו התנהלה מכולתו הסגפנית של ישראל, הסוכן הכפול, גלומה היתה הצלחת המבצע.

לעיתים לא ברור היה אם הוא גבר או אישה אם הוא שר או מדבר, כמעט אף פעם לא היה מובן; אמר דברי רוגז ולהט בשפה שקטה ומודחקת ודברי רוך בצווחות ובידים רועדות. השניות נמלטה מעצם קיומו, מתנועותיו ומגופו, והוא, אגב חנוונותו הנמרצת, ניסה להשקיט ולהסתיר את עצמו על ידי תנועות מגוחכות נוספות שהצטברו על גבי הקודמות והגבירו את מבוכתו.

ציעפנו מבטים צמאים אל השלוליות שהבריקו מהכביש למרות שגשם לא ירד שם חודשים, אם בכלל, והושטנו יד דמיונית לטבול בהן, מתרגשים לראשונה ממראית עין של מציאות מתעתעת, חסרת פשר וחמקמקה. משאית נוספת, בלויה ומתקלפת משנותיה, הגיעה במהירות וחנתה מולנו בחריקת בלמים, שניה לפני אסון. נהג רזה בבגדים אפורים ובחגורה צרה קפץ ממנה ונבלע במכולת כאילו היתה חלק מעבודתו.

התמקמנו מאחורי גדר האבן, ודרך הרווח בין הנגרר לקבינה האדומה שהזדקרה מעל עננת האובך איתרנו עמדת טיווח לכיוון המכולת. המשאית הישנה שחנתה בפראות הסתירה את הכניסה בחוסר חן שגרם לעצבנות. סימנתי לבנימין לחכות. בנימין הנהן לאות תיאום אילם, הוציא קופסת גפרורים וזיקוק דמוי טיל מתחת לחולצתו, והניח אותם על שפת הגדר.

רוח לוהטת ומאובקת טשטשה את שדה הראיה והדביקה את הבילותה על פנינו עד שנדמה היה לי שמכונית ספורט חותכת את מבטנו ובתוכה יושבים שני נערים מהעתיד. הורדתי את גופייתי והנחתי אותה על שיח אברהם שהצל על מקום עומדנו והשיב את רוחינו. המכולת הפכה לאחרונה לשדה קרב בינינו, ישראל והאימהות, בו התנהלה מלחמת 'תרשום' על החטיפים, השתיה והארטיקים שצרכנו. האימהות אסרו על ישראל לרשום בהקפה והוא נלחץ בינן ובין מאמצינו הבלתי-פוסקים לפלח ממתקים מהמדפים הפשוטים המכוסים נייר פרגמנט ונעצים צבעוניים. זכורה היתה לנו בכאב סטירה מצלצלת שבנימין חטף על גניבה שלא ביצע ופוצה בגללה ביותר ממחצית השלל, אבל גורל שנינו לשלם על פשעי אחרים כבר נקבע.
נטמענו כזיקית בגדר, עינינו בולטות מעליה בשטנה ומוודאות שאף אדם אינו חושד במתרחש. משאית דהרה בכביש השומם כמו מטוס ממריא. בנימין נצץ עיניו מרעש המנוע שהרחיב את נחיריו והמריץ את דמו. הוא שחרר מהגדר אבן בגודל כף יד, ואיפס מעליה את הטיל מול המכולת. נהג המשאית המרופטת יצא מהמכולת כשבידיו כריך עטוף בנייר פרגמנט ובקבוק שתיה זרחנית, קפץ למשאית, התניע ברעש צורם ונסע בפרפור צמיגים, פותח כצמצם את שדה הראייה מבעד לאבק שהתפזר. בנימין הדליק את הגפרור וקרב את הלהבה אל הפתיל.
רגע לפני שהפתיל התלקח יצא מהמכולת בצעדים כבדים ומהירים גבר גדול לבוש סרבל ירוק, פניו עגולות, צווארו מלא נמשים בגודל כתמי הג'ירף, וחסם את הדלת. בנימין נשף על הגפרור בפה קפוץ מחוסר סובלנות להתערבות הגורל. זיעה זלגה ממצחו. התכופפתי והשתנתי בכריעה על גדר האבן. התענגנו על הזרימה החזקה שלא הקימה רעש. הגדר הגנה עלינו מפני העולם, בלעה את הוויתנו ושמרה אותה לעצמה. הסתכלנו מכושפים בערוץ שזרם מהגדר והלאה, עד שרעש משאית הסיט אותנו באחת לעבר המכולת. הגבר נעמד בצד הכביש, הסתכל לצדדים וחצה אותו לכיוונינו בצעדים איטיים.

השקפנו עליו בדרכו לעמדה מבעד לרווח שבין הקבינה לעגלה ובין הגדר לשמיים העמומים שמיסגרו את זירת ההתרחשות כמו עדשה פתוחה; דלת המכולת במרכז, ממוקדת, מתמזגת בהדרגה אל הגבר בתנועתו המטושטשת לקראתנו, עובר בשלוליות המדומות לכיוון המשאית. ניכר היה שליבו טוב ומלא ציפיה להתיחדות עם הכריך שישראל הכין עבורו. בהגיעו אל המשאית נדמה שהעולם כולו מביט בו בדריכות כמו היה נהג מירוצים מפורסם, מניח רגל על הדרגש, אוחז בידית, מרים רגל שניה, משתהה שניה נוספת, נמלך בדעתו ובשעונו ומשנה כיוון. הוא ירד מהמשאית והתיישב על הגדר כשגבו מופנה אלינו.

הנהג קילף את קרום הלחם ואכל ממנו בנגיסות גדולות, מפיץ ריח חומוס תעשייתי ובשר סלמי שהתערבב באפנו עם ריח עשן וגומי שרוף. נשפתי בהקלה ונדתי לבנימין להמשיך. זה לא ישנה את התכנית. המשאית הנחשקת החמיאה לנו בנוכחותה ונהגה הוזמן לסעוד את ארוחתו בחברתנו. החלפנו מקומות כדי לאשרר כוונון אחרון, מושכים אלינו את תשומת לב הנהג שחייך ועושים עצמנו מתעלמים מקהלנו, נהנים מאהדתו ומסקרנותו. אוושת רוח חלפה על פנינו כמו הנסיעה בכביש הערבה ברכב הפתוח שבנימין קנה לפני הגיוס. כמו אז, הרגשנו לבדנו בעולם ומשקלו של הרגע השכיח מאיתנו את הקורה סביבנו. הנהג חזר לעניניו, מאמץ את לסתותיו בלאוּת.

הזיית חום הבהבה מול עיני תמונות של מכוניות וכלי נשק ולרגע עבר בי חשש שהטיל לא יגיע ליעדו. שתקתי. אהבתי את בנימין אהבה שתהפוך להערצה ולגעגוע מייסר. חש ברוח הדברים, בנימין הדליק את הגפרור והצית את הפתיל בכוונה ובהשתדלות. הפתיל נחרך, האש רדפה אחריו והגיעה לבסיס הזיקוק. שניה חלפה. שרירנו נדרכו, העולם נעצר מלכת, הנהג הפסיק ללעוס. שלושתנו קפאנו חסרי נשימה. האם הוא עקר? לא. טילים תמיד פוגעים.

הטיל השתחרר, ירד לגובה הכביש והחמיץ בנו תקווה שנתבדתה; בדמיוננו ראינו את הטיל משתחרר בעוצמה, כמו שיגור טיל לירח שמתפרץ בעד דלת המכולת כשליחֵנו, כמבוגר שמפצה על ילדותנו. עשן דליל נפלט מהטיל הזעיר שדילג בשוויון נפש לרוחב הכביש כמו אבן קופצת מעל מי ים, לחש כנחש ונבלע לקורת רוחנו במכולת. אדי חום עלו מהכביש. עינינו נעצמו, כאילו אין די בהן כדי לחוש את המתרחש. הנהג המשיך ללעוס את כיכר הלחם ושיהק.
שניה קצרה זו התעכבה כפרק זמן מוחלט ושתלטן שלא ניתן היה לסבול את הימשכו. דממת יום קיץ כזו לא תחזור; בימים הספורים שלפני הגיוס קיבולת התנועה של הכביש תהפוך כה צפופה מכלי מלחמה שרק עם רכבו הנוצץ של בנימין ניתן היה לזגזג בינהם.

'זה לא עובד,' ירה בנימין ביאוש.
'חכה שניה.'
'היינו צריכים לקנות את הגדול, למה אני תמיד מקשיב לך…'
'גם אתה רצית אותו…'

ושכבר היה ברור שנכשלנו נשמע בום רועש, חזק בהרבה ממה שהערכנו, מתוך המכולת. לסת הנהג הפסיקה ללעוס את התערובת הדביקה, ונשרה. שתי נשים פרצו מהמכולת בצעקות. אחריהן, מתוך ההריסות, הגיח ישראל נמוך הקומה, לבוש סינר אפור, נעמד אפוף עשן וזועם בפתח המכולת, ונופף מערוך בידו. נהג המשאית התחיל לצחוק, גופו הגדול רטט, הטלטל, כמעט התפקע ועיניו נעצמו. התמלאנו גאווה. ישראל התרוצץ על שפת הכביש שפוף ומתוסכל.
החשבון נסגר. הוא יותר לא יסרב לנו לרשום.
*
הנהג המשיך לשאוג מצחוק, עד שלפתע נחנק, הניח יד על גרונו והתאמץ להשתעל. פיו נפער כמו מערה אך אויר לא נכנס. הכריך נשמט מידו והוא נפל על ברכיו לפני הגדר.

'נתקע לו הסנדביץ,' סיננתי, 'הלך עלינו. רק שלא ימות.'
'אבל אי אפשר לצאת, ישראל בחוץ.'
'אז בוא נברח. תביא את הגופיה שלי ובוא נסתלק מפה.'
'אבל הוא ראה אותנו.'
'נו אז מה,' התגוננתי, 'לא עשינו לו שום דבר.'
'אבל יאשימו אותנו בכל מקרה.'

נסוגנו לחצר הבית הישן והתיישבנו על מדרגות הכניסה. בנימין חזר לאסוף את גופייתי, מעלים ראיות, והבחין בנהג מתחנן לשיעול, מתקשה לנשום, פניו אדומות, שפתיו רועדות, עיניו מאיימות להתפוצץ, ולפני שהשתטח על המדרכה נופף בידו והצליח לצוד את מבטו של ישראל. בנימין התכופף, מקווה שישראל לא הבחין בו, למרות שברור לו שישראל יודע בדיוק מי עומד מאחורי ההפצצה. הוא זחל זחילה אינדיאנית כמו שראה בסרטים והתקדם כמו לטאה – יד ורגל נגדיים בתנועות מהירות דחפו אותו עד למדרגות הבית הישן. כך יעשה לאחר הפצצת חיל האויר את הפלוגה שלנו בשדה חשיש, רק בלי יד ורגל, וישאר לדעוך שם עד שכל הדם יגמר כשבתוכו צוחק סיפור המכולת.

'זה בסדר,' לחש, 'ישראל ראה אותו. אחר כך נצא מזה.'
'בחיים לא,' התקוממתי.
'אבל בסוף יתפסו אותנו.'
'לא יתפסו.'
'ישראל יודע שזה אנחנו, כמו עם הפצצת סירחון. כמו עם הדחליל שהורדנו לו מהגג. כולם יודעים שזה אנחנו.'
'גם אם יתפסו אותנו אני לא מודה.'
'אבל הנהג הזה יגיד.'
'גם אם הוא יגיד. מי הוא בכלל? לא אומר בחיים.'
'אף אחד לא יקשיב לנו, אנחנו רק ילדים, הוא איש מבוגר.'
'אז מה,' התרגזתי, 'אתה שומע? לא מודים. תבטיח לי, תבטיח לי שלא תגיד. חוץ מזה, האיש הזה לא מכיר אותנו.'
'הם ידעו בסוף. מי עוד יכול לעשות את זה לישראל? כולם יודעים, זה רק אנחנו.'
'הם יכולים רק לנחש, הם יכולים לחשוב שהם יודעים, אבל הם לא באמת יודעים. רק אם נגיד.'

בנימין לא נתן אמון בדברים. מה שידוע, ידוע. הוא לא סמך על עצמו שיוכל לשקר ולהסתיר את מה שעשה, למרות שבסתר ליבו העריץ את השערוריתיות שבהכחשה. נשכתי את שפתי כשחשבתי שאענש בגלל שבנימין יפטפט. סירנה משטרתית נשמעה מרחוק.

'אתה רואה הם כבר באים,' הצדיק את טענתו.
'מה פתאום, זה לא קשור.'
'אז מה זה?'
'לא יכול להיות שמשטרה מגיעה כל כך מהר.'
'זה מה שאבא שלי תמיד אומר.'

צעקת הסירנה התגברה. ישראל מיהר לחצות את הכביש אל הנהג מבלי להשגיח. הסינר הארוך הכשיל את צעדיו, הוא מעד והניידת, פורד אסקורט חדשה שטסה על הכביש, עצרה בחריקה, ללא הצלחה. המפגש בין האדם למכונה הפיק צליל אטום ומכוער וישראל התעופף בהילוך איטי אל גג הרכב ומשם התגלגל כמו בול עץ שקיבל עליו את הדין אל המדרכה. הוא נשכב המום וחסר תנועה. הניידת נעמדה באמצע הכביש, מבוישת. אורותיה הבהבו. שני שוטרים גמלוניים יצאו ממנה ומיהרו אליו. הסירנה המשיכה לצפור. נהג המשאית הסתכל על המתרחש מתוך חרכי עינים צרים, פניו נפוחות ונוטפות זיעה, גרונו עדיין מחרחר ומתאמץ לנשום. קרבנו אל הגדר והסתכלנו בחוסר אמון במתרחש.

'הוא מת?' חשש בנימין.
'נראה לך?'
'אנחנו לא אשמים בכלום.' התגונן, 'זה לא קרה בגללנו.'
'אנחנו לא אשמים, אבל זה קרה בגללנו.'
'מה, הוא לא יודע שמסתכלים לפני שחוצים כביש ראשי?'

הנהג הבחין בנו וסימן לנו בידו. בנימין לא הסס, קפץ בתנועה מוקפדת מעל הגדר, הסתכל לכיוון השוטרים וישראל, מוודא שהם עסוקים זה ברשלנותו של זה, ועזר לנהג להשען על הגדר. הוא הריח את תערובת החימצה בסלמי, את סירחון הנשימה שנכלאה בריאות ואת הזיעה ששטפה את הנהג, עיווה את פיו בגועל וניגב את ידיו השמנוניות בסרבל של הנהג מאחור, שלא ירגיש.

בעבר השני ישראל פרפר כאילו תקעו בו כדור. אחד השוטרים התקרב אליו בחשש, הושיט אצבע זהירה, וישראל קפץ על עומדו כאילו לא קרה מאום. הוא סידר את הסינר המפויח וניקה אותו בגב כף ידו כדבר שבשגרה. ישראל הסתיר את השמש מעיניו והצביע על הנהג ביד רועדת. השוטר הורה לנהג שלא לזוז, הביט לצדדים וחצה את הכביש. בנימין מיהר לסגת אל מאחורי הגדר.

זהו,' לחש, 'השוטר בא. הנהג יספר לו הכל. אין מה לעשות.'
'תפסיק לפחד, לא עשינו כלום.'
'לא בא לי עוד פעם לקבל עונש.'
'אז בוא נברח.'
'ואז לא נקבל עונש?'
'מה הם כבר יעשו לנו?'
'צרות,' אמר, 'כמו אז. לא בא לי לחטוף מאמא שלי עוד סטירה כמו שהיה אחרי שזרקנו את הנַפַּץ על האוטו של… איך קראו לו?'
'דוביד,' ניזכרתי באומלל שנתקע בעץ מרוב בהלה ובסטירה שגם לי החטיפה.
'דוביד. איזה מן שם זה?'
'בוא נשאר פה עד הסוף, לא אכפת לי לקבל עונש.'

עיניו של הנהג נפערו בבהלה. הוא הסתכל לצדדים, הכניס יד לכיס הקדמי של הסרבל, שלף ממנו חבילה וזרק אותה מעבר לגדר. בכוחות אחרונים התישב על הגדר כדי לבדוק אם ראינו מה שזרק. כשהשוטר הגיע אליו פצח בסדרת שיעולים מעושה והצביע על גרונו. השוטר העמיד אותו, טפח בגבו, לפת אותו מאחור, נצמד אליו ונענע אותו. בלוויה של בנימין אזכר בריקוד המוזר הזה על רקע המכולת של ישראל ושלוליות הסרק, אצחק צחוק מר אל מול פני האבלים התמהים ואשבע שאעשה בכסף המוחבא שימוש ראוי.

הנהג פלט בהקלה את חתיכת הכריך שגרמה לכל המהומה. השוטר נצמד אליו ללא צורך נראה לעין, הסיר את כובע המצחיה וניגב את הזיעה ממצחו במטפחת משובצת שהוטמנה בתוכו. ממול ישבו ישראל, חבול ומבולבל, והשוטר השני, מניח יד על ירכו כדי להרגיע את שניהם. בעיניו ראיתי את מבטו המוכר, המרוגז; דמויותנו הגדישו את סאת סבלנותו שפקעה כבר לפני שנים.

ממרום המדרגות הבטנו בגבות שני הגברים הצמודים על שפת הכביש, ובגדה השניה ישראל אימץ עיניו ביאוש לכיוונינו להוכיח שאינו משוגע.

מה זה?' התפלאתי.
'תיכף נראה.'
'הוא נתן את זה לנו?'
'תיכף נראה.'
'לאן אתה הולך?'

בנימין לא התאפק וזחל אל הגדר. תפסתי במכנסיו, חושף את ישבנו, אבל בנימין היה חזק ממני והשתחרר לאחוז בחבילה. הוא מישש אותה בעינים חומדות. רק בסרטים רואים צרור כסף כזה. הנהג ריצד עיניו לסירוגין בין בנימין והשוטר. בנימין חייך אליו באחווה מכעיסה, בדק את השטרות הדולריים המגולגלים והמהודקים בגומיה והתרחק, מתעלם ממבטו המצווה. כשהשוטר הרגיש סוף-סוף במתרחש, הנהג סובב פניו והתחיל להשתעל, מסיח את דעתו והשוטר חזר לנגב את הזיעה ממצחו בתנועה מגושמת והוביל את הנהג לחצות את הכביש. השוטר השני תמך בישראל, צולע ודווי נקמה, לתוך החנות.

'כמה יש פה?' תהה בנימין בתאווה.
'מלא, אבל זה לא שלנו.'
'אבל כמה יש שם?'
'אולי ניתן את זה לישראל?'
'זה גם לא של ישראל,' מחה, 'אנחנו מצאנו את זה.'
'ראית איך הוא צחק?' שמרתי לו אמונים, 'אולי הוא רוצה שנשמור לו את זה?'
בנימין לא השתכנע. 'למה הוא זרק את זה? מי זורק ככה כסף?'
'הוא פוחד מהשוטר, אולי הוא גנב את זה…'

נשענו על עמודי המדרגות, מחשבותינו מאומצות ומכנסינו הקצרצרים חושפים כתמי לכלוך על עורינו השזוף. פתחנו את החבילה בטקסיות, מכבדים את התמורה השייכת לארועי היום כמו סימן להצלחת המחזה שהעלנו.

'שלושים ואחד.' ספר בנימין במהירות.
'תשע עשרה,' עניתי.
'חמישים, חמשת אלפים דולר. זה הרבה?'
'אפשר לקנות עם זה אוטו?'

לפני שהשיב נפל מבין השטרות גוש חום, פריך ונימוח, מצחין מחד ומסקרן בתערובת ריחות ציפורן, תפוז ובוץ מאידך. מיששתי אותו, קרבתי אותו לאפי, עיקמתי פני ונתתי אותו לבנימין, שהשליך אותו בחוסר ענין ולקח את הכסף. ניסיתי לחלץ את הכסף ממכנסיו אבל בנימין דחף אותי בכוח על האדמה היבשה והלך. התאוששתי והנחתי את החומר המוזר על הגדר, במקום שהנהג ישב.

מבעד לרווח בין הקבינה לעגלה ראיתי את ישראל מצביע לכיווני בהתרגשות, גופו הצלופחי נפול ביאוש, מסרב להאמין שחמקנו מעונש, ואת השוטרים מאמצים מבט לראות את הסיבה לכל מה שקרה. רצתי אחרי בנימין, מגבש את הפתרון.

למחרת קברנו את הכסף מתחת לאבן מסומנת בגדר, נשבעים שבבר-מצווה נגלה את הבור. בתום שלוש שנים, מלאים וטרודים מגילוי המיניות, נדחתה הפתיחה לסיום התיכון, אלא שאז גויסנו מיד עם תום הלימודים והדבר נשכח.
*
בשדה השרוף בו נהרג שאפנו פעם אחרונה את ריחות הציפורן, התפוז והבוץ נפצעו השמיים בברקים של תופת ופניו היפים של בנימין הוארו בלהבות השיחים המאוצבעים, נפוחים ומבועתים מצרחות הנשים שנשרפו יחד איתו בשעת הקטיף בעוד אני נמלט בעור שיני כשעננת אבק שריפה מפריעה את שנתי עד היום.
את מעט שנותינו בילינו יחד בכל רגע אפשרי ונראה היה שידענו לצפות האחד את תנועותיו ואת מחשבותיו של השני ללא אומר. מבנימין נשאר רק שם חקוק באבן אבל לזכות המתים יזקף שחסך לעצמו את ההתבגרות ואת האכזבה מכוונותי.

בשוך הקרבות והלוויות חמשת אלפים דולר היו אוצר. לא היה לי ספק למה נועדו. הגעתי למקום. המכולת של ישראל כבר נסגרה. הרמתי את האבן מגלה תחתה אדמה שהתמצקה עד שנאלצתי לדחוק בה את חפירה, ולדחוק ולחפור, עוד ועוד, מחפש מסביב, מזיע תחת האבן, תחת אחיותיה, מוציא מפה, מכסה משם, מרים והופך כל אבן ורגב עד שכמעט נפלה הגדר. כך עד הערב חפרתי ומצאתי רק טפשות.