מלח

אם יצא לכם להריח את הים בחודש אוגוסט, כשהכל יבש ומבוקע ורק הכחול נוצץ באופק כמו קטיפה שאור הנרות נלכד בה, אז אתם בטח יודעים מהי התחושה שהמלח ממלא לכם את הנחיריים והכל כל כך חריף וחי. האצות שנשטפות לחוף משאירות אחריהן פסים בחול כשהים לוקח אותן בחזרה, אבל זה מספיק כדי לדעת שהן בכלל היו שם. לפחות עד הגאות הבאה.
כשאנחנו מדממים, יש מליחות שונה באוויר, ובשולי מחשבתי אני מדמה אותה לפתיתים של חלודה המסתחררים באור הקלוש שנכנס אל החדר, דרך התריס השבור. והדם שואג לי באוזניים וגם נוזל על הרצפה. אני מרגישה את ערפל החושים יורד עלי וזו הרגשה כל כך נפלאה ומשכרת. ובין פעימה לפעימה אני מרגישה שאני סוף סוף חיה. הנהר העמוק והכהה שמתפתל בתוכי עולה באש. ואין תחושת בדידות וייאוש והכל רק להט. אני מדמיינת פרגים מלאים בשמש שזורמים לי בעורקים, וייתכן שהדמיון שלי נסחף יותר מדי, אבל לעזאזל, לא אכפת לי. המחשבות שלי מאטות כמו לקראת תאונה, וכל העולם סחרחר סביבי ונופל. כמו מבעד לעין הדג, הפוקוס שלי משתגע, וזה נדמה כאילו אין בעולם שום דבר חוץ משורה של חתכים נקיים, ותוכם ניגר, אדום וכל כך יפה, על הרצפה החשופה. אז אני משחקת ברעיון של חולות שמקיאים מתוכם את הדם שלי, שזולג בפסים אדומים על החוף. האם זה מספיק כדי לדעת שהייתי שם? לפחות עד הגאות הבאה?