מצטערת לאכזב

אני יודע שזאת היא שנכנסת אל החדר גם בלי שאצטרף לפקוח את עיניי. ההליכה שלה מהדהדת במסדרון בצורה שונה מזו של האחיות, אולי בגלל שהיא תמיד מתעקשת לנעול עקבים. לרגע אחד חולפת בראשי מחשבה על כך שזה בטח בגלל שהיא מרגישה בטוחה במקומות גבוהים, אבל המחשבה כל-כך פתאומית שאני לא יודע אם אני יכול לסמוך עליה.
היא מחייכת ומסדרת את הכרית שלי, היא מדברת איתי על דברים לא חשובים, אני מניח שהיא עושה את זה פשוט בשביל למלא את החלל הריק בחדר. אני לא יודע למה היא ממשיכה לבוא לבקר אותי, למה היא מכאיבה לעצמה כל יום מחדש כשהיא מגיעה ואני לא זוכר אותה יותר ימים משאני כן. אני לא חושב שהייתי מצליח לעשות זה אילו הייתי במקומה, במיוחד כשיש דרך יציאה כל-כך קלה מהמצב הזה, הרי אם האחיות לא היו אומרות לי שהיא פה כל יום רוב הסיכויים שהדבר לא היה עולה בדעתי אפילו. נכון, יש דברים שאני פשוט יודע, אפילו כשהמוח שלי מעורפל לגמרי, למשל, אני יודע שאני מכיר אותה, למרות שאני לא יודע מי היא או שאני יודע שאני שונא אפרסקים למרות שלא ראיתי אפילו אפרסק אחד מאז שהגעתי לפה, נראה לי, או הרצון הבלתי מוסבר שלי לקפה, למרות שהאחיות לא מרשות לי להתקרב אליו בכלל.
"למה את ממשיכה לבוא?" אני שואל אותה, בעיקר בגלל שלמרות שאני מזהה אותה, אין לי ממש מושג מי היא, או למה היא ממשיכה לבוא. אני חייב להודות שלראות אותה תמיד משמח אותי, חיוך תמיד תופס את מקומו על שפתיי כשהיא נכנסת אל החדר ויש לי רצון מוזר לשמוע אותה צוחקת, אבל אני לא יודע למה.
"כי הבטחתי לך שאני אמשיך לבוא." היא ממשיכה לחייך אליי, אבל החיוך לא מגיע אל העיניים שלה הפעם. אני מניח שזו לא הפעם הראשונה שאנחנו מנהלים את השיחה הזו, אבל אני מקווה שזו תהיה הפעם האחרונה. אני יכול לראות בעיניים שלה, שהיא מתכוונת להמשיך לבוא לפה כל עוד אני בחיים, אבל אני מקווה שאם אני אוכל לחבל בתוכניות שלה, החיים שלה יהיו הרבה יותר נחמדים.
"אני נפרד ממך," אני אומר, לא בגלל שאני בטוח שאנחנו יוצאים או כי נמאס לי ממנה, אלא פשוט כי אני חושב שבטח יש לה חיים מחוץ לבית החולים הזה שכדאי לה לחזור אליהם."מה שאומרת שכדאי שתלכי." אני ממש מקווה שאני צודק ושהיא באמת הייתה בת הזוג שלי, לא בגלל שאחרת זה יהיה מביך, אלה בגלל שהיא נראית כמו מישהי שהייתי שמח לחצות מדברים ואוקינוסים בשבילה.
אני יודע שאני צריך להפסק לבהות בה אבל אני לא יכול, או שאולי אני פשוט לא רוצה, בגלל שהיא הייתה האדם הכי יפה שאי פעם ראיתי. אפילו עכשיו, כשהיא נראית כל-כך עייפה שאני תוהה איך היא עדיין לא התמוטטה, עדיין יש בה משהו שמזכיר לי ציור של ארטמיס אחרי ליל צייד סוער. היא ספוגה באור ירח אפילו שעכשיו אמצע היום ואני לא יכול להתעלם מהפראות המסויימת בתווי פניה, דבר שגורם לי להרגיש מעט כמו טרף, אבל אני לא יכול להתלונן כי זה הדבר הכי מרגש שיכול לקרות לי בבית החולים הזה.
אני לא לגמרי בטוח איך אני מצפה שהיא תגיב להצהרה שלי, אני כמעט מקווה שהיא תקלל אותי תנסה לזרוק עליי משהו, אני מקווה שהיא תעזוב את המקום המקולל הזה, אבל היא פשוט פורצת בצחוק.
"אני מצטערת לאכזב אותך יקירי, אבל כבר זרקת אותי, אפילו יותר מפעם אחת." היא אומרת ומנסה להשתלט על צחוקה. אני מביט בה צוחקת ולמרות שרציתי להיות עד לרגע הזה לנצח, ידעתי שזה לא הדבר האמיתי, שזה רק חיקוי זול של הצחוק שהיה לה פעם, הצחוק שגרם לה להתקפל לשניים ופעמים רבות ליפול מהריהוט, הצחוק שהיה יכול להדביק אותי גם בלי שידעתי על מה צוחקים. אני לא יודע כמה פעמים מצאנו את עצמנו על הרצפה בלי שום זיכרון של מה שגרם לנו לצחוק, אבל אני יודע שהיו הרבה פעמים כאלו, או לפחות אני מקווה שהיו.
"אז למה לעזאזל את עדיין פה?" אני יודע שאני לא צריך לצעוק עליה, שזו לא אשמתה שאני כל-כך פגום, אבל אני באמת לא חושב שמה שאני עכשיו שווה את הזמן של בחורה חכמה ויפה כמוה.
"מערכות יחסים הן דבר מוזר, אתה יודע," היא אומרת ולרגע אחד היא מביטה דרכי בצורה שמפחידה אותי מעט." אתה מבלה ימים שלמים עם מישהו, אתם חולקים ארוחות, ישנים ביחד ואוהבים אחד את השני, עד שיום אחד זה פשוט מפסיק," היא מביטה בכל דבר שהוא לא אני כרגע ואני לא יודע מה יהיה הדבר הנכון לומר, אז אני פשוט לא אומר כלום. "אני מניחה שאני עדיין לא מוכנה שזה יגמר." היא מחייכת קלות, אבל זה חיוך שובר לב ואני רוצה לבעוט בעצמי בגלל שאני לא רק שברתי לה את הלב, אלא שאני ממשיך לעשות את זה כל פעם מחדש.