ניטשה על המים

המים זרמו
וציפורים שחפו
בים הרוגע

ואמרתי פתאום
כמה מגעיל
הים
היום

סיפור על ים:
אני איש חכם. ובגלל שאני איש, או בגלל שאני חכם, באים אנשים ועוקבים אחריי. הם איש ועוד איש ועוד אישה ועוד איש ועוד אישה ושני ילדים וכלב ועוד איש ואישה ועוד איש. הם עוקבים אחריי.
אתמול הלכתי והם עקבו אחריי לים. ישבנו על החוף. ישבנו על החוף והם הסתכלו עליי והתפעמו מהחכמה שלי. החכמה שלי זרחה בצורת הילה מעל לראש. והם ישבו והסתכלו בהילה ומאחוריי השמש הייתה אדומה ואפילו ארגמנית והיא ירדה בשמיים והיא רצתה לשקוע בים. והיא באמת שקעה בסוף. אבל היא שקעה אחר כך. בינתיים היא עוד לא שקעה. השמש.
הם הסתכלו עליי וראו כמה אני חכם וזה מילא אותם יראה, כי אחרי הכול לא רואים כל יום איש חכם. אני מתכוון להגיד שיש הרבה אנשים חכמים ואפשר לראות אותם כל יום, אבל אף אחד לא חכם כמוני. ובכל זאת החסידים שלי רואים אותי כל יום.
כי הם עוקבים אחריי
לכל מקום
אני כל כך חכם שיש לי הילה מעל הראש ושובל של אנשים מאחורי שעוקבים אחריי בעקבות חכמתי הרבה שהיא רבה בהחלט ואפילו רבה עד מאוד.
וגם וגם וגם – יש לי זקן ארוך ואני איש שנראה סמכותי מאוד. יש לי אלף סמכויות. יש לי מאה סמכויות. אני סמכותי בהחלט מדיי.

ואז העלילה התחילה להסתבך. (מישהו היה חייב למות עד הערב)

אישה אחת, או אולי היה זה הכלב (הוא הנבון מביניהם), אמרה לי: "בורחס, מי עשה את הים?"
וככה ישבנו על החוף ואני חשבתי לעצמי איך נוצר הים? שאלה קשה שלא כל הדיוט יכול להגות בה, אבל אני איש חכם מאוד ולכן מוח הפלאים שלי עשה קישורים מרחיקי לכת שהיו כמו אימרות בזק, שגרמו לי לראות דרך סבך האפשרויות כמו מבעד לענני נחושת וראיית האולטרה ויולינה שלי אמרה לי שאני רואה את התשובה.
הים עשוי ממים. ומאיפה באים המים? המים באים מהעננים. וממה עשויים העננים? ממים. ומאיפה באים המים האלה? מהים. חזרתי לנקודת ההתחלה. אמרתי לעצמי, בורחס, כאן כל הדיוטה היה שומט את הכלים ובורח. ואני – אני חכם. ולכן התשובה חייבת ליפול כמו השראה משמיים. והיא נפלה עליי.
"ברז!" אמרתי להם, לחסידיי. "מן הברז נופלים המים. ואז הם שוטפים דרך הכיור ודרך האמבט ודרך האסלה ודרך הבריכות ודרך הפארקי מים ודרך הממטרות ודרך המכונים לשטיפת רכב ודרך צינורות זכוכית ודרך כוסות חד פעמיות ודרך מבחנות אלכוהוליות ודרך כבישים ודרך צינורות, והמים מתנקזים לתוך הביוב והביוב זורם לים וכך נוצר הים – כי לביוב לא היה מקום שלזרום בו."
הם מחאו לי כפיים. אני מחאתי לי כפיים.
כולם מחאו לי כפיים.
הכלב קישקש בזנב.
אמרתי לעצמי, בורחס, הגיע זמן לחשוב.
אז חשבתי. וחשבתי איכסה! כמה חול יש בחוף הזה. ובין החול לחול ראיתי בדלי סיגריה, סנדלים של ילד, כוס פלסטיק מעוכה וגרעינים מפוצחים וירוקים (מלשון יריקה. לא הצבע). הסתכלתי מסביבי וראיתי מלאן תלפים ערסים. מלא מלא ערסים. ילד עם קוצים נוסע על טרקטוקון צעצוע, ומלא ערסים בבגדי ים, ומלא ערסים משתזפים בחוף, ומלא ערסים משפריצים מים ומשחקים דמקות (מדקות), ואפילו כמה ערסיות בבגדי ים. והעור של הערסים היה דבוק ורטוב ופחדתי שהוא ידבוק בי וידביק אותי בערסיות.
ואמרתי לעצמי, בורחס, אנחנו חייבים לעוף מכאן!
אז הלכתי על החוף. החזקתי ידיים משולבות מאחורי הגוף והבטתי על כפות הרגליים שלי, שהיו שעירות וחכמות להפליא, והן דרכו על החול הקשה שליד החוף, ומדי פעם בפעם בא גל ושיקע אותם במים. וחשבתי, איזה כיף זה ללכת ולהסתכל על הרגליים, ולראות את הצבע החום של החול ואת שאריות הקצף ואת קצות הגלים שמחליקים למעלה וחוזרים לים במחזוריות כזאת של גלים, ממש כמו גלים בים. על החוף. שכחתי מהאנשים שהלכו אחריי. טיפשים אף פעם לא יהיו חכמים כמוני.
וחשבתי הרבה מחשבות עמוקות שחושבים כשהולכים על החוף. היה כיף ללכת על החוף.
אחרי כמה דקות נרגעתי ושכחתי מהאיכסה שהרגשתי קודם ואפילו הרמתי מבטי אל העם, וראיתי את האנשים שמתרחצים בחוף, ואמרתי לעצמי, בורחס, תראה כמה יפים האנשים האלה. תראה איך עור הרטוב שלהם מבריק בשמש. הסתכלתי על הדיונות, על העיר, על הים, על השקיעה.
איזה תמונות. איזה גוונים יש בגלים. שנשברים בצינורות והשמש השוקעת בוקעת מבעדם ומזהירה אותם בטורקיז ובברקת ובצבע עלים ובצהוב, כאילו יש שמשות כחולות זוהרות בתוך המים. אילו תצורות מרהיבות של קצף נוצרות בגלים הנשברים – צורות שכל האמנים הגדולים ניסו לצייר. וכל הציורים שלהם היו העתק שלא היה לו עשירית מהזוהר שיש לרגע הזה, כאן על החוף.
הלכתי והלכתי ככה מבסוט והרגל שלי דרכה בתוך בריכה עמוקה של מים, שהיו עמוקים מאוד, כי הם הגיעו לי עד חצי הברך. מים חמימים כאלה של סוף יום. מים עמוקים.
עמוקים.
אהממ… עמוקים.
סליחה.
ובמים היו דגיגונים קטנים וסתמיים, חומים כמו החול. קטנים כאלה. וחשבתי לעצמי, איזה דג הוא דגיגון שדוגג על הדגון בדגון בגנון של עגנון בגנינון של הגנון ההגמון הדגיגון העליון והקיסרית הילדותית אכלו את השמש בגדידון. וחשבתי גם עוד מחשבה:
הדגים האלה, שלי הם נראים כמו פסים חומים על החול החום שבקרקעית הים במים הרדודים של החוף. הדגים האלה, שמסתתרים פה מהטורפים שלהם. הדגים האלה, הסתמיים. הדגים האלה, בוודאי אם נסתכל עליהם מקרוב, נראים שהם כל כך מורכבים. נראה איך העיניים שלהם בולטות ענקיות ואיך הזנבים שלהם מלאים בנקודות ובפסים ובכתמים ונראה בכמה גוונים זוהר הסנפיר שלהם ברגע ששוקעת השמש ונגיד לעצמנו, וואלה, בורחס, הדגים האלה הם מלאכת מחשבת והם מורכבים עד כדי שלמות.
ואז חזרתי לראות בעיניים שלי וראיתי את הדגים האלה זזים על הקרקעית. סתם כתם חום מכוער. יכולתי לשלוח יד ולתפוס אותם. הידיים שלי מהירות כמו כבל טלוויזיה. וחשבתי לעצמי, כמה העולם מורכב. כמה שהוא יפה. חשבתי לעצמי, כל דבר מיוחד. כל אחד וכל רגע וכל רשם וכל זיז. הכול יחידני – ואין שני לו.
עצרתי פתאום, וחשבתי לעצמי שחשבתי כבר די והותר. הסתובבתי לשוב על עקבותיי וראיתי את כל עדת החסידים שלי הולכת אחריי על החוף. הים מחה טביעות רגלינו.
חייכתי אליהם ואמרתי שהיום יהיה יום טוב.
ואז השמש סיימה לשקוע ויום חדש התחיל.