ניסים מאת אלכס גל 28.06.2012

"אצלנו במשפחה, אין ניסים!" ככה נהגה סבתי עליה השלום להכריז לעתים מזומנות. וזאת, בהבעה של מדונה קדושה המלטפת את בר בטנה שהורד מהצלב בציוריי הרנסנס. תגידו מה שתגידו, היא אכן צדקה. מתריסר הילדים שילדה שרדו רק אבי, בנה הבכור, אחיו ואחותו שהצליחו פחות או יותר להקים משפחות. סבתא האריכה ימים אחריהם רק בכדי להיווכח בצדקת הכרזתה הפסקנית. דודי ואשתו נהרגו בתאונת דרכים והותירו ילדה בעלת פיגור קשה במוסד. דודתי נפטרה במחלה קשה ואתה הלך לעולמו גם וולדה שנשאה בכרסה מזה שישה חודשים. בעלה תלה את עצמו אחרי שנוכח בצדקת הצהרתה של חותנתו, גם אמונתו התמימה בניסים פגה.
אבי עיבר את אמי וכך יצאתי לאוויר העולם. איני יודע אם נשא אותה לאישה, וזה גם לא בראש מעיניי. ארבע הריונותיה הנוספים, לא הצליחו לשנות את מעמדי כבן יחיד. גדלתי בפרוור עוני בעיבורה של עיר ללא הפסקה עם אבא, המכור להימורים שהטעים בכל הזדמנות את נחת זרועו, באימא בסבתא, ואף בי. ביוזמתו היצירתית, מכרה אימא את גופה עבור מימון הפסדיו בקלפים ועבור מנת סם שסייע לה לזכות לשעה קלה של פסק זמן מהמציאות הנלבבת הזאת בה שכחה גם את קיומי. סבתא כבדת ראייה כתוצאה מגרענת שהוזנחה, טיפלה באימא שלי – כלתה הדוויה, שלא הצליחה לסיים את הריונותיה. עובדת ההריונות הזיקה לקופתו התובענית של אבא שהביע את מחאתו בדרך שהצטיין בה, כלומר בהוספת צלקות חדשות בגופה של האישה שאתו.
סבתא טיפלה גם בי בכל יכולתה הדלה, עד שעמדתי על דעתי ואני בן שלוש. בגיל זה התחלתי לסייר ללא השגחה מעבר לדלת הבית לסבך הרחובות וסמטאותיה הצרים של השכונה. בגיל שש יכולתי להיות מורה דרך לאתרים השונים בהם זכיתי למזון, ממתקים, סיגריות ועוד אטרקציות המתאימות לילד קטן כגון: בנייני תעשייה עזובים ואתרים בהם הבנייה פסקה בעודה באיבה. כאשר הייתי נער צנום ומצולק בן שלוש עשרה הפכתי ליתום. אימא נפטרה ככל הנראה ממנת סם עודפת. ואבא נאסר באשמת רצח. מספר חודשים מאוחר יותר, נרצח בתאו על ידי אסיר שרומה על ידו בקלפים. עובדת מותם של הוריי, לא עוררו בי כל רגש, ולא שינו דבר באורחות חיי. סבתא התעוורה לחלוטין, ואני דאגתי בדרך כלל למחסורה. היא נהגה לשבת בחצר בחברת שכנותיה ולקונן על מר גורלה שהעניק לה בן רוצח ועל גורל תלותה בי, בפרחח שילך ודאי בעקבות אביו המוצלח, וסופו מי יישורנו.
אני זכיתי להיות מנהיג כנופיה כבת עשרים ילדים עזובים כמוני. זאת בזכות ערמומיות וכוח הזרוע מהדוגמה הנאה שרכשתי או ירשתי מאבי האלים. כשאני בראש, היינו עטים כלהקת ארבה על השווקים ובוזזים את הדוכנים, תיקי וארנקי הלקוחות. לא נתפסנו, כי המעשה נעשה בעת ובעונה אחת. קשה היה להתמקד באחד מתוך למעלה מתריסר ילדים צנומים וזריזים הנסים לכל עבר במבוך הסמטאות המוכר להם ככף ידם. אני גאה להצהיר שאני הוא זה שפיתח את הטכניקה הזאת. כל התקפה כזאת בוצעה אחרי הכנה מדוקדקת שהחלה בתצפית על האזור שנבחר לאותו יום. הצלחת המבצעים הללו חייבה משמעת חמורה שדאגתי להטיל בסיוע מהלומות זרוע, רגל ואלה.
כך התנהלו העניינים כשנה, עד שסגני שחמד את הפרס שהוכרז על ראשי, ואת מעמדי כמנהיג הכנופיה. הוא הלשין עליי במשטרה ונתפסתי בעת הכנותינו להתקפת השוד. ראיתי את חבריי נסים לכול עבר כשהונפתי באוויר בצווארון חולצתי והוטלתי כלאחר יד אל תוך מה שנראה ככלוב על המשאית המשטרתית קלה. ראיתי את הנפיל שדג אותי במדיו הכחולים, מחכך את ידיו בהנאה כשהבעת סיפוק אינסופי שפוך על פרצופו. אלה התמונות האחרונות הזכורות לי בטרם הפכתי לאדם אחר. לימים נודע לי על פירוקה המידי של כנופייתי, שלא קיבלה על עצמה את מרותו של מלשין ובוגד.
המפגש עם השופט היה קצר. בעקבותיו נשלחתי לפנימייה מוקפת גדרות רשת גבוהות שבראשם תלתלי תיל דוקרני. זה היה ביתי כארבע שנים בחברת כמאה ועשרים נערים כמוני. חולקנו לקבוצות בנות תריסר נערים. היינו ערבים זה לזה וכל שבוע נקבע חניך תורן אחר. המשמעת הייתה קשה והפיקוח החמור שלט בכל רגע מחיינו. אם תשאלו על ניסיונות התמרדות או בריחה. היו כמובן, אף אני ניסיתי, התוצאה לימדה אותי. שהניסיון היה מטופש, כי מערכת הענישה הייתה יעילה, בהיותה גם ענישה קבוצתית. איכות החיים נקבעה על פי מערכות היחסים בקבוצות.
עם כל זאת, זיכרוני מחיי במוסד זה נותרו חיוביים. כאן נפקחו עיני לראשונה לתענוגות הלמידה. בית הספר שבמקום, היה האהוב עליי ביותר ומוריו לדעתי, היו מעולים. כאן גיליתי את עולם הספרות, השירה, המוסיקה והאומנויות הפלסטיות. רשויות המוסד הכירו בחשיבות הלימודים שיהפכו את נערי הרחוב לאזרחים מועילים בחברה. אל נא תטעו! מספר הכישלונות היה עשרות מונים גדול מ"הצלחות" כמוני.
כאשר מלאו לי שמונה עשרה שנים הועברתי לכלא בוגרים לעברות קלות שתנאיו היו טובים לאין ערוך מהמוסד. שמחתי למצוא כאן ספרייה עשירה למדיי והרצאות שבועיות מגוונות ממרצים מחוץ לכלא. כעבור כשנה הצלחתי בבחינות הבגרות בהצטיינות. בטקס בו העניקו לי את התעודה, הודיעו לי על שחרורי על תנאי. הרשות שעוסקת בשיקום אסירים שיכנה אותי במעון לאסירים משוחררים. קיבלתי משרת ספרן בספרייה העירונית. התקבלתי לאוניברסיטה בחוג לעבודה סוציאלית מטעמים מובנים.
היום אני מועסק כמרצה בכיר באוניברסיטה בתואר פרופסור. פרסמתי מספר ספרים מקצועיים ומאמרים רבים על שיקום נערי רחוב.
אני נשוי ואב לשתי בנות ובן. אנחנו חיים ברווחה סבירה לא מנקרת עיניים.
סבתי נפטרה, עוד בהיותי במוסד והיא בת חמישים ותשע בלבד. סבתא לא זכתה לראות להיכן הגיע נכדה. והמשפט "אצלנו במשפחה, אין ניסים!" נותר נכון לדידה. ואני מסכים איתה,
א. כי ניסים צצים לרוב יש מאין בעיקר לצדיקים. פותחה ספרות ענפה המספרת עליהם סיפורים מתוקים ומגמתיים.
ב. ראיתי שגם רשעים יכולים לזכות בניסים אך לא נוהגים לפרסם עובדה זאת מכיוון שאינה חינוכית! חוץ מזה, לך דע מיהו רשע? ומיהו צדיק? תלוי מאיזה צד מביטים.
ג. מניסיוני בחיים, נס שהושג בעבודה קשה, אינו נס.
אם כך, המהפך שחל בי לאורך שנים, אינו יכול להיחשב כנס כלל וכלל! לכן צדקה סבתי בהכרזתה.
בכן, זה סוף תקציר ספרי עב הכרס "ניסים" שעוסק בתולדותיי.

פרופסור ניסים כהן