סבתא סיפרה לי סיפור

כשהייתי ילדה בת 9 היה לי שער מאד דליל, ואמא שלי רצתה לגלח לי את הראש מפני שהיא חשבה שאם היא תגזור לי את השער יצמח במוקמו שער עבה ובריא. בתקופה זאת לא היה אפשר להתנגד להורים, ונתתי לה לעשות את זה. היא גילחה את ראשי. בבוקר למחרת היא חבשה לראשי כובע טמבל ושלחה אותי לבית הספר. במסדר הבוקר הכובע שלי עף ברוח וכולם התחילו לצחוק. כל הילדים צחקו עלי. פרצתי בבכי ורצתי הביתה. כשהגעתי הביתה אמרתי לעצמי שאני לא חוזרת לבית הספר עד שיצמח לי שער. למזלי זה קרה קרוב מאד לתחילת החופש הגדול. כשאמא שלי חזרה הביתה סיפרתי לה מה קרה והיא רצתה לפצות אותי. היא אמרה שבחופש הגדול היא תיקח אותי לים יום כן ויום לא. מאד אהבתי לבלות בים. בכל פעם שבאתי לים הייתי משחקת עם ילדים שהיו שם. הילדים שהיו באים לחוף הזה לא דיברו עברית, אבל עדיין הסתדרנו מעולה. חפרנו בורות בחול, בנינו ארמונות, קברנו אחד את השני, ושחינו בים. גם אמא שלי אהבה ללכת לים. היא הייתה שחיינית מעולה. היא יכלה לשחות שעות בלי להפסיק.
אני כמובן הסכמתי להצעה וחיכיתי בהתלהבות לחופש הגדול. כשסוף-סוף הגיע החופש, על היום הראשון, אמא שלי ואני יצאנו לים. באותה תקופה לא היה לכל אחד רכב משלו. היינו צריכים לנסוע באוטובוסים. אמא שלי נתנה לי כובע טמבל וקשרה לו גומי של תחתונים, כדי שלא יעוף לי מהראש. עלינו לאוטובוס. הנסיעה היתה ארוכה. היה חם. כעבור זמן רב הגענו לתחנה. אבל להפתעתנו הרבה גילינו שהאוטובוס עצר במרחק גדול מאד מהים והיינו צריכות ללכת ברגל דרך ארוכה. אבל אמא שלי לא ויתרה. היא נורא רצתה לפצות אותי ולקיים את ההבטחה. היא החליטה שנלך ברגל. היא החזקיה בידיה את כל השקיות והסלים עם המחצלת, השמשיה והכל – והלכה איתי ברגל. השמש הייתה חמה ויוקדת, זה לא הרגיש כמו הליכה בים אלא כמו הליכה במידבר. בכל פעם היא אמרה לי לקחת לגימה מהבקבוק, להרטיב את הפה ולהחזיר את הבקבוק לתיק. באותה תקופה לא היה לכל אחד בקבוק קטן משלו אלא בקבוק אחד במידנית. היא עצמה כל הדרך לא שתתה בכלל.
בסופו של דבר עלינו על גיבעה, וממנה פתאום ניגלה לעינינו חוף ים גדול. לא היה באותה תקופה חוף מסודר, עם שבילים ומקום לרחוץ את הרגליים. היה חוף טבעי. מראש הגיבעה חיפשנו שביל שיורד למטה ולבסוף מצאנו וירדנו. זה היה חוף יפה, גדול, הדגל היה לבן. כרגיל אני שיחקתי עם כל הילדים בחוף.
מאוחר יותר, כשהגיע הזמן לחזור הבייתה חזרנו שוב את כל הדרך הארוכה עד התחנה. אז חיכתה לנו הפתעה נוספת. גילינו שהגענו מאוחר מדי, והאוטובוס האחרון כבר יצא. היינו צריכות לחזור ברגל את כל הדרך הארוכה הבייתה.
כשהגענו הביתה תשושים כבר היה ממש מאוחר ואמא שלי שאלה: "אז דבורה, גם מחר נלך לים?" ואני מייד עניתי לה:"לא, לא אני לא רוצה לחזור לחוף הזה".
"אז לאן את רוצה ללכת?" היא שאלה.. "אני רוצה ללכת לחוף שליד העבודה של אבא" עניתי לה, והיא השיבה לי חיוך גדול וחם.