מעליות

~דלת המעלית נפתחת. ~בניתוח פותחים לו את הלב. ~אני נכנסת פנימה ~ועכשיו הם מכניסים- פינצטה, מלחציים, סכין, וצמר גפן לספוג את הדם. לתוך הגוף שלו.
~הדלת ממתכת נסגרת ~והם סוגרים את המלחציים על העורק.
~אני מביטה: 1… 2… 3… קומות. ~הנשימה שלו מאיצה. "הדופק גבוה ב-2.5… 4…" המתמחה קוראת בקול. ~מישהו מושך את המעלית למטה. אני מתרגזת. אני רואה את המספרים של המעלית יורדים למטה: 7… 6… 5… ~"הנשימה שלו מתחילה להאיט. ב3 שניות… עכשיו 5… 8…" הם מאבדים את הדופק. ~אני רוצה לבכות. ~אבל הם לא יבכו איתי.
~חבורה של רופאים נכנסים במהירות למעלית. הם לוחצים על קומות – 1, 2, 3. ~"אחד, שניים, שלוש!" קורא המנתח כשבידיו המצמד החשמלי.
~כשהם יוצאים מהמעלית אני לוחצת חזק על הכפתור 10 בתסכול. קומת הניתוחים. הידיים שלי רועדות. ~גם הידיים של הרופא רועדות, מההדף. גם הידיים של המטופל רועדות, מהחשמל.
~כשאני מגיעה אל הקומה, אני תוהה לאן הוא הגיע. האם גם הוא הגיע לקומה הזאתי? או שהמעלית שלו לנצח עצרה.