עידן חדש | פרק 1- חלק א'

אני אוספת את קופסת השימורים האחרונה מהמדף בחנות הנטושה ביותר שברחוב, ורוכסת את התיק, הוא די כבד עם כל האוכל שמצאתי כאן, בנוסף לצמחי המרפא, בקבוק מים, התחבושות וספר רפואה שדי העמיסו עליי. אבל אין ברירה. להישרדות יש מחיר קשה שלא כולם תמיד עומדים בו. אני מניפה את התיק על גבי וחוזרת חזרה לאופניים שלי שמחכות לי בחוץ, גנבתי אותם מחצר כלשהי. אבל בימים כאלה, גניבה זה מותר, גם פריצה לבתים זה מותר.
אני מגיעה לאופניים שלי שחיכו לי באמצע הכביש המלא רכבים נטושים, עיתונים ומה שנראה כמו דובי ורוד דרוס. משתדלת לא להסתכל לתוך הרכבים, יודעת בברור שיהיו שם גופות אכולות ריקבון או פשוט אכולות. הכביש שפנה מצד שמאל לסמטה מלאה בפחי זבל וככל הנראה גם חסומה, ומצד שני פנה לפארק שעשועים נטוש. המראה של המתקנים החורקים ומלאי צמחים מטפסים הרעיד את גופי, תמיד מראות כאלה היו מעציבים אותי, המחשבה שהמתקנים נועדו לילדים שמחים, צוחקים, חסרי דאגות. טוב, הימים האלה עברו ממזמן. אני בוחנת את האופניים, שכבר חבוטות מהדרך שעשיתי איתן אבל התקדמות ברגל איטית יותר ואני חייבת לזוז ממקום למקום, כי שוב, אין ברירה, חוץ מזה שאני צריכה לחפש את אבא. אתה נשאר במקום? אתה מת. אתה נודד? אתה חי, אולי לא חי בביטחון, אבל חי. אז בהזדמנות הראשונה שאני מוצאת כלי רכב עם קצת יותר מזל אני זורקת את האופניים המסכנות האלה לכל הרוחות, למרות שאני לא ממש יודעת לנהוג, אבל זה פשוט עדיף יותר.
רעש מאחוריי מקפיץ אותי, ואני שולפת את האולר מהחגורה שלי ומסתובבת לעבר הסמטה, מוכנה לברוח עם סיכויי נמוכים. היה חשוך מסביב ואיבדתי את תחושת הזמן כשחיפשתי אוכל, נכנסתי לחנויות כשהיה אור יום. אני מקללת את עצמי בפעם האלף על העובדה שאיבדתי את הפנס שלי באחת הבריחות שלי, כשהחולים כמעט תפסו- מספיק, סוזן. אסור לך עכשיו לאבד את הריכוז.
אני מאמצת את עיניי, מחפשת דמות באפלה, אך לא מוצאת. כנראה חתול או עכברוש שנפל מאחד הפחים. אך לכל מקרה משאירה את האולר בידיים שלי ומרימה את הרגל מעבר לאופניים, מוכנה להתחיל לרכב. אך לפתע דמות ענקית וכבדה קופצת עליי ומעיפה אותי מהאופניים, אני נופלת על האספלט, גופי משתפשף אך מתגלגלת ומתרוממת על הרגליים. הדמות היא בעצם גבר גדול, עם פנים אכזריות וחיוך קר, צלקת ארוכה חתכה את הלחי הימנית שלו והגיעה עד קצות פיו, בידו התנוצץ לו אור מתכתי, כמובן, סכין. אני לא מספיקה למצמץ ולהכין את עצמי למתקפה הצפויה והוא התנפל עליי שוב, ואני חומקת הצידה. הוא לא נראה חולה, אבל בהחלט אלים. הוא תפס את התיק שלי וניסה לתלוש לי אותו מגבי, וחושדת שגם ניסה לתלוש את הגב שלי באותה ההזדמנות. הוא לא הצליח ולכן תפס במותניי והפיל אותי על הכביש. מעוצמת הנפילה אני פולטת אנקת כאב ומנסה להרים את היד אל האולר כדי להלום בפניו של האיש, ומופתעת לחלוטין לגלות שהאולר עף ממני בזמן הנפילה שלי.
הגבר רכן מעליי, מנסה להצמיד את הסכין לגרוני ונעצר על ידי הידיים והרגליים שלי, שהצטנפו מתחת לגופו הגדול והכבד, "נו, אני רואה שיש כאן לוחמת קטנה" הבל פיו כמעט גורם לי להקיא את הארוחה האחרונה שלי, מקרוב אפשר לראות את עיניו הכהות והקטנות, כמו עיני כריש, נועצות בי מבט מרושע, חסרות רגש. שיניו כמעט שחורות לגמרי, שצחצוח הגון לא היה מזיק להן. "בלעת את הלשון, לוחמת קטנה? אבל למה שאני אתפלא- אם את כל כך טיפשה." אלוהים אדירים, אם אני לא אמות מהסכין שלו, אני אמות על בטוח מהריח שלו. אבל לא היה לי מספיק זמן לחשוב על דרך מילוט, הוא הרים את סכינו עם הלהב העבה, והוריד אותו לגרון שלי. אך ברגע האחרון אני אוספת את כוחותיי האחרונים ומתגלגלת הצידה, והלהב מפספס את גרוני בסנטימטר. האיש נהם בכעס והרים שוב את הלהב, תופס וחונק את גרוני ומכוון את הסכין לנקודה שבין העיניים, דמעות עלו להן ללא רשותי והציפו את שדה הראייה שלי, אני לא מסוגלת לנשום, אני מנסה לקרוא לעזרה אבל לא יוצא כלום מפי. אני לא מסוגלת, אני לא מסוגלת.
ואני מחכה לסכין, אבל שום דבר לא קורה, אני פותחת את העיניים שלי בהיסוס, אפילו לא שמתי לב שעצמתי אותן. התוקף עדיין מעליי, אבל פניו, כאילו מישהו מחק את ההבעה האכזרית ונתן לו מסכה של הלם. היד שאחזה בסכין נפתחה, והסכין נפל לכביש בקול דנדון חזק שצלצל באוזניים והוסיף לכאב הראש שחטפתי מהנפילה. הוא הרים את היד לגבו וכשהחזיר אותה, ידו הייתה מגואלת בדם, מספר טיפות טפטפו על המצח שלי. והגבר קרס מעליי.
לרגע אני פשוט נשארת במקומי, מנסה לעכל את הרגעים האחרונים לפני שחשבתי שאני הולכת למות מוות מהיר. וקולטת שאני לא יכולה לזוז, ותוהה שוב אם אולי באמת מתתי ולא שמתי לב בכלל. אני נאבקת לקום ומגלגלת מעליי את הגבר הענקי, כמעט נמחצת תחת משקלו הכבד, ובוחנת את גבו. כתם אדום וכהה התפשט מהמקום שבו הזדקר לו פגיון קטן ונאה.