עיניים קנאיות

אני מביט באנשים העוברים סביבי, אך לא אכפת לי מגוון עורם או גובהם, כל מה שאני מחפש זה את עיניהם.
העיניים אשר מלאות בכל כך הרבה צבעים ורגשות, עיניים אשר שונות לגמרי מאלו שלי.
אני מביט בהולכים ובשבים ואני לא צריך יותר מאשר מבט אחד בעיניים בשביל לדעת אם הם מאוהבים או כועסים, הכל ניתן לראות בזכות גוון עיניהם, אך עיני אינן עובדות כך. הן אינן מחליפות צבעים לפי הרגשות שלי, דבר אשר גרם לי להיות שונה מכל שאר האנשים בעולם הזה, דבר אשר גרם לי להרבה צרות.
אני מניח שאנשים לא בוטחים באדם שיכול להחביא את רגשותיו, גם אם הוא עושה זאת בלי כוונה. אנשים סולדים מדברים שהם לא מבינים ואני מניח שאני תעלומה אחת גדולה שהם פשוט מעדיפים להתעלם ממנה כל עוד אפשר.
אני קם ממקומי על הרצפה ומסדר את משקפי השמש שלי, קל לי יותר להסתובב בעולם הזה כאשר אנשים חושבי שהעיניים שלי פשוט רגישות לאור מאשר שהן לא משנות את צבען.
וברור שמעל כל הסבל שגם ככה נגרם לי, הגוון הקבוע של עיני היה חייב להיות שחור, לעזאזל, הן היו יותר שחורות מאשר כל דבר שאי-פעם ראיתי, הן פשוט בלעו כל זכר לאור. עם עיניים כאלו לא יכולתי לנסות אפילו להשתלב בחברה, זאת אומרת אפילו לרוצחים סידרתיים לא היו עיניים חסרות תקווה כמו שלי.
אני לא יודע מה עשיתי שזה מגיע לי, זאת אומרת, כל המשפחה שלי הייתה רגילה לחלוטין, לכולם היו עיניים מתפקדות, צבעוניות ונפלאות, ואז אני הופעתי, ועיניו של אבי מעולם לא הצליחו להיפתר מהגוון העכור שאחז בהן ואני אפילו לא יודע כיצד עיניה של אימי נראות משום שהיא עזבה אותי כמו שעוזבים כלב לא רצוי.
אני מניח שאילו עיני היו מתפקדות כמו שצריך, הן היו ירוקות, מלאות קנאה בגלל כל אותם אדיאוטים שמתייחסים למה שיש להם כמובן מאליו, או שאולי הן לא היו מלאות קנאה משום שבעולם ההוא אני הייתי עשוי להיות אחד מהאידיוטים האלו.