פעם אחרונה ודי

את הדרך הביתה היא עושה בצעדים מהירים, מהורהרים, מאלה שמבקשים לחזור אחורה. אחורה לתחילת הערב, אחורה לתחילת השנה, אחורה לתחילת הקשר. אבל היא למדה עם השנים שאין טעם להתחרט, חרטה רק מביאה לה כאב וגם ככה יש יותר מדי דברים בחיים שמכאיבים לה. דברים כמו השערה האפורה הראשונה שהחלה לבצבץ מבין שיערות ראשה השחורות, דברים כמו הכימותרפיה של אמה שלא עובדת, דברים כמו הדירה הריקה שהיא הולכת ומתקרבת אליה בחוסר חשק. היא מגיעה אל הבניין הסדוק ובוחנת אותו מלמטה למעלה. סופרת את הקומות, שתיים ארבע שש שמונה, כל החלונות מושחרים חוץ מאחד בקומה הראשונה. שתיים בלילה והיא לא רוצה לעלות לדירה שלה בקומה החמישית, ולא רק בגלל שהמעלית התקלקלה ועדיין לא טרחו לתקן אותה. היא מתיישבת על הספסל שמול הבניין ומדליקה סיגריה. עוצמת את העיניים ונזכרת באירועי הערב שחלף לו.

"אני רוצה לחזור" הוא אמר לה והיא בלעה גיחוך. "רצונות זה דבר חשוב" החזירה לו בטון ארסי. היא בחנה את המרק שנח תחת עינייה והרגישה את התיאבון חומק ממנה, היא לקחה את הכף ובחשה את הנוזל הסמיך. "אני אוהב אותך" הוא אמר ולגם מהיין, ניסה לשכנע גם אותה וגם את עצמו.

נשארה לסיגריה שאיפה אחת אחרונה, היא ממלאה את ריאותיה בה וזורקת על האספלט. היא לא טורחת למעוך את הבדל עם הנעל. היא חושבת על אהבה. על כל השנים בהן שנאה את אמה, או לפחות חשבה שהיא שנאה אותה. מנסה לחשוב אם היא אוהבת אותה היום. כן, היא חושבת לעצמה, אני אוהבת אותה, ולרגע קטן היא מצליחה להאמין בזה.

כשהמלצרית הביאה את החשבון הוא כבר התייפח מולה והרגשות שלה הפכו למעורבים. "את הדבר הטוב היחיד שעשיתי כל חיי. אין לי שום דבר אחר בלעדייך. אני כלום בלעדייך." הוא עבר לטקטיקה של רגשות אשם, מניפולציות. הלב שלה החל להתרכך, אבל לא היה לה מה להגיד כי הוא צדק. הוא כלום בלעדיה. היא שילמה את החשבון והוא הסתכל עליה בעיניים גדולות. העיניים שלו הספיקו להתייבש בזמן שהתחתונים שלה נרטבו. עבר ביניהם חוט דק של מחשבות ושניהם הבינו. היא התגעגעה, התגעגעה לזיפים ששרטו את פניה, התגעגעה לחיבוק הגדול שעטף אותה, התגעגעה למבט בעיניים הכחולות שלו כששכבו.

היא מדליקה עוד סיגריה, מנסה לעכב כמה שיותר את חזרתה לדירה. רוח פתאומית של סתיו חודרת לתוך עצמותיה, מבעד לשמלה הקצרצרה. היא מסתכלת בשעון, שתיים ועשרים. היא מחשבת כמה שעות שינה נותרו לה עד שתצטרך להתעורר לעבודה, אחת שתיים שלוש ארבע חמש. היא כבר יכולה לטעום את הטעם המר של הקפה המחוזק במיוחד שתשתה בבוקר. היא שונאת קפה, אבל זה לא מונע ממנה לשתות אותו. כמו שהיא שונאת אותו, אבל זה לא מנע ממנה לשכב איתו.

הם קמו שניהם מהכיסאות ויצאו מהמסעדה בשתיקה. הם הלכו יחד למגרש החנייה, הוא אחז בידה בעדינות ושילב את אצבעותיו באצבעותיה. היא נתנה לו. המגע שלו היה חם. הם הגיעו למכונית שלו, הוא סובב את המפתח במנעול. היא נכנסה לתוך הרכב והתיישבה במושב האחורי, הוא נכנס מהצד השני. הם הביטו אחד בשנייה בדממה. "אני אוהב אותך" הוא אמר לה ובאמת האמין בזה, ולכמה רגעים גם היא. היה לה נעים להאמין. "אני יודעת" היא אמרה ולא טרחה לנגב את הדמעה שהציצה מזווית עינה, "אבל זה לא מספיק". בעיניים הכחולות שלו שוב ניצת המבט המוכר שגרם לה להתאהב בו בהתחלה. באוויר הייתה תחושה של פעם אחרונה.
הוא בכה אחרי שגמר.

הסיגריה השנייה נגמרה והיא עייפה מכדי להדליק עוד אחת. היא יושבת לבד בדממה וחושבת על אהבה. היא אוהבת את עצמה, את זה היא יודעת. אחרי שנים של עליות במשקל וירידות במשקל, של עליות במצב רוח וירידות במצב רוח, היא סופסוף אוהבת את עצמה. ובגלל זה היא יודעת שמגיע לה יותר. הקור ממשיך להקפיא לה את העצמות והיא חושבת על אירועי הערב, תוהה אם היא מתחרטת. לא, אני לא מתחרטת, היא חושבת לעצמה ומקווה שזו האמת. היא לוקחת נשימה עמוקה ועולה חזרה לדירה החשוכה.

היא לא יודעת שחודש לאחר מכן היא תתקשר אליו בוכה, תבחן את הבטן שלה ותרגיש את החרטה ממלאה את כל כולה.