קפה ואנשים שבורים

היא מביטה בי ואני יכולה להרגיש את הזלזול שלה, אני יכולה לדעת את זה גם בלי להרים את מבטי אליה.
"למה את מתכוונת?" היא שואלת לאחר מספר רגעים כאלה. הקול שלה היה כל-כך מלאכותי ומזיוף שלרגע אחד תהיתי למה היא מעמידה פנים בכלל שאכפת לה, ואז אני מבינה שהיא פשוט כל-כך רגילה להשיג דברים בדרך הזאת שהיא כבר לא יודעת איך לנהוג אחרת. "למה את מתכוונת כשאת אומרת שהרסו אתכם?" היא מוסיפה, מנסה לגרום לי לדבר למרות שהיא יודעת שאני לא בדיוק רוצה לעשות את זה.
"פשוט תעזבי את זה, אימא, זה לא חשוב." אני אומרת, אצבעותיי ממשיכות לרוץ על המקלדת, יש לי בדיוק שעה לסיים את העבודה הזאת ואני לא ממש רוצה לבזבז את הזמן הזה על ההערה ההיא. זה כמעט מצחיק כמה שמערכת היחסים בינינו לא מתפקדת. פעם היא הייתה האדם הכי קרוב אליי, מישהו שהייתי מוכנה לתת את חיי בשבילו ועכשיו, עכשיו היא מישהי שאני לא יכולה למצוא איתה שפה משותפת.
"לא, אני רוצה לדעת." היא אומרת בעקשנות האופיינית לה ואני לוקחת לגימה ארוכה מהקפה שלי, יודעת שאני אזדקק לזה. פעם העקשנות הזו הייתה דבר שהערצתי בה, היא הייתה יכולה להשיג הכל עם העקשנות הזו, אפילו אם מישהו אמר לה שהיא לא תוכל, במיוחד אם מישהו אמר לה שהיא לא תוכל. אבל עכשיו, עכשיו, זה היה פשוט עוד דבר שהרחיק בינינו.
"כדי שתשבי בשביל זה," אני אומרת ושותה את שארית הקפה שלי, ראיתי אותה מעקמת את פניה למראה הפעולה, אבל לא היה לי הרצון להתעמת איתה על כך. אני מתיישרת במקומי ולוקחת נשימה עמוקה, אני עומדת לסיים את זה מהר ככל האפשר בשביל לחזור לדברים החשובים באמת כמה שיותר מהר."אתם הם אלה שתמיד מתלוננים שאנחנו לא עושים כלום, שאנחנו עצלנים ונצלנים ושהדור שלכם היה כל-כך הרבה יותר טוב מאיתנו," אני אומרת ולא מצליחה להסתיר את הצחקוק המריר שלי, לא שהוא נמשך יותר משנייה."אבל האמת היא שאתם הרסתם את העולם הזה ואז אתם מאשימים אותנו." רציתי לסיים את זה פה, חשבתי שזה היה מספיק מידע, הסבר טוב מספיק. אבל ברגע שהבטתי בעיניה הבנתי שהיא רוצה יותר מזה, ושהיא לא תעזוב אותי במנוחה עד שאני אעצבן אותה לחלוטין.
"אנחנו נולדנו לעולם שבור, רובנו מבינים עוד בתיכון שיש סיכוי גדול שנהיה מובטלים, לעזאזל, כמעט כולנו בטוחים בעובדה שלעולם לא יהיה בבעלותם בית. אנחנו מתאמצים, לומדים, ממציאים, אנחנו מנסים לעשות כל מה שאנחנו יכולים בשביל להציל את העולם הזה ורובנו אפילו עוד לא התקבלנו לקולג', לרובנו אין בכלל את כסף להמשיך ללמוד." אני לוקחת נשימה עמוקה ותוהה מאיפה כל זה הגיע, ולמרות שאני תוהה לרגע למה אני ממשיכה בכלל, אני קולטת את מבטה של אימי, ומשהו בזלזול שלה גורם לי להבין כמה חשוב זה שאני אמשיך. אני לא יודעת למה המבוגרים חושבים שהם טובים מאיתנו, למה הם בחיים לא מוכנים להקשיב לנו כשאנחנו דוברים את האמת. הם תמיד מתלוננים שאנחנו צריכים לקחת יותר יוזמה, שאנחנו צריכים להתעניין יותר במה שקורה בעולם שלנו, אבל ברגע שאנחנו מחליטים להתנהג כמו שהם מצפים מאיתנו, כשאנחנו לוקחים את הגורל שלנו בידיים שלנו, הם פשוט דוחים אותנו ואת הדעות שלנו, אומרים שהם לא חשובים ושזה בכלל לא עניינו, שכדי שנחזור לשחק עם החברים שלנו.
"אתם פשוטים מחבלים לעצמכם בסיכויים ואז אתם מאשימים את כולם חוץ מעצמכם, ממש כמו ילדים קטנים." היא אומרת, ואני תוהה לרגע אם היא יודעת שאני עדיין בסך הכל בתיכון. אני בוחנת אותה לרגע ואני מבינה שפגעתי בנקודה רגישה, ושאם אני לא אמשיך במה שאני עושה כרגע, היא תמשיך להכחיש את חלקם בכל העניין הזה.
"אני מניחה שאני מבינה מאיפה את באה," אני אומרת ומסתובבת בחזרה אל עבר מסך המחשב שלי."זאת אומרת, גם אני לא הייתי בוטחת בדור שמכור לאדרנלין, אנשים ששותים וודקה כמו קפה, לנערים ששותים קפה כמו מים," אני מביטה בכוס הריקה שלי וכמעט מתפתה לעזוב את השיחה הזו בשביל למלא אותה מחדש, אבל הייתה לי נקודה להעביר. "גם אני לא הייתי בוטחת באנשים שיהיו מוכנים לעשות הכל בשביל לא להרגיש כלום. אנשים שמודעים לכך שאושר הוא רק אגדה, משהו שהם כנראה לא יחוו." אני מסיימת את השיחה הזו כאשר אני מבינה שאין בי מספיק קפאין בשביל לנהל שיחה כל-כך אמיתית וחשופה. אני לא בטוחה שאכפת לי אם היא תעקוב אחריי אל המטבח או שהיא תחליט שנמאס לה ושהיא תמשיך בחייה.
"זה שקר, את הרי מאושרת." היא אומרת זאת כמו עובדה ולרגע אחד אני תוהה האם אנחנו חיות באותו יקום בכלל. אני שולחת לעברה מבט מעבר לכתף שלי ולרגע אחד אני רוצה לצחוק, אבל אני מסתפקת בגלגול עיניים. אני מניחה שצדקתי, שהיא בדיוק כמו שאר המבוגרים, חבל, קיוויתי שהיא תוכל להוכיח לי שטעיתי, בדיוק כפי שהיא עשתה כל-כך הרבה פעמים בעבר, אבל אני מניחה שבאמת התרחקנו, כנראה אפילו יותר משחשבתי בהתחלה.
"אם את אומרת."