קצת על האמונה – פרק ראשון
אז נתחיל עם ההימור של פסקל.
פסקל היה פילוסוף ומתמטיקאי, עוד אחד מאלו שעבדו על דברים שימושיים אבל לקראת הסוף בזבזו את עצמם בתיאולוגיה (כמו ניוטון!). פסקל בנה תיאוריה פילוסופית שניסתה לגרום לאנשים להאמין באלוהים, שנקראה \"ההימור של פסקל\". ההימור הולך ככה:
כל עוד אין לך הוכחות לכאן או לכאן בנוגע לקיומו של אלוהים, הסיכויים לקיומו הם חמישים חמישים. אם אלוהים לא קיים ובחייך היית אתאיסט, לא קרה דבר. אתה תלך לך מהעולם בשלום ותאבד לנצח. אם אלוהים לא קיים והיית דתי, נדפקת קצת, כי היית צריך ללכת לכנסייה בכל יום ראשון וזה עסק די מעצבן, אבל בסך הכל לא קרה לך שום דבר. אם אלוהים קיים ואתה היית דתי, ניצחת בגדול. אתה תלך לגן עדן ותהנה מכל טוב לנצח. אבל אם אלוהים קיים ואתה היית אתאיסט, הלך עליך. אתה תלך לגיהנום ותסבול לנצח.
על פי ההימור של פסקל, עדיף לך כבר להאמין, כי לא שווה לך להסתכן בסבל נצחי אם הדרך למנוע את זה היא פשוט ללכת לכנסייה כל יום ראשון ולהתפלל ולהיות נחמד.
הבעיה היא, שפסקל התייחס רק לאלוהים אחד בהימור שלו – אלוהי הנוצרי. לכן, אני מציג לפניכם את ההימור של פסקל, גרסה 2.0: כל עוד אין לך הוכחות לכאן או לכאן בנוגע לקיומו של אלוהים, הסיכויים לקיומו הם חמישים חמישים, אבל חמישים האחוזים המוקדשים לקיומו של האל מחולקים לכל האלים שקיימים ולא קיימים (כי מי אמר שהאלוהים דומה בכלל לאיך שהאדם תיאר אותו?), כלומר, לאינסוף. אז אם היית אתאיסט בחייך ואלוהים לא קיים, אתה תעזוב את העולם בשלווה. אם היית דתי ואלוהים לא קיים, אתה נדפקת קצת, כי מילאת איזשהן חובות דתיות שהתבררו כזבל מוחלט. אם היית אתאיסט ואלוהים קיים אין שום סיכוי שתדע לאן תגיע, כי יש אינסוף אלים פוטנציאליים, ואני אפילו לא יכול לומר אם תידפק או לא בגלל שיש אינסוף אפשרויות. אם אתה דתי ואלוהים קיים, אתה יכול להגיע לכל מקום שהוא והגדלת את הסיכוי שתגיע לגן עדן כלשהו בחמישם חלקי אינסוף – סיכוי כל כך מזערי שזה עצוב. קטן פי אינסוף מהסיכוי שתזכו מיליון פעמים ברציפות בלוטו ושהפרס יובא לביתכם על ידי מיליון אנשים שונים ששמם פרד, אם זה עוזר לכם. בקיצור, הסיכוי של אדם דתי להידפק הוא בדיוק כמו של אתאסיטים, פלוס חמישים חלקי אינסוף. את החמישים חלקי אינסוף הזה אתם מקבלים בתמורה לחיים שלמים של טקסים דתיים מכל סוג. חמישים חלקי אינסוף שמצאתם את האל הנכון.
אבל גם הגרסה הזאת לא מדויקת. הרי אנחנו מדברים פה על אלים, על יצורים שיכולים לעשות הכל, ולכן אני מציג לפניכם את ההימור של פסקל, גרסה 3.0: אי אפשר לחשב את זה. נניח שיש לכם אל שיכול להיות חצי קיים, או אל שהקיום שלו מותנה במשהו, או אל שיכול לשנות נתונים סטסטיסטיים. זה בלתי ניתן לחישוב במוח האנושי. לכן אני אומר לכם, לעזאזל עם זה. עדיף להיותאתאיסט רק כדי להימנע מכאב הראש.
תגובות (15)
אני ממש אוהבת את החשיבה שלך, אבל לא לגמרי מסכימה עם דרך תפיסת העולם שלך. אני אישית לא החלטתי עדיין במה אני מאמינה ונראה לי שאשאיר את ההתלבטות הזאת תלויה באוויר גם בהמשך. אבל מה עם אנשים שהיו דתיים והפכו לאתאיסטים? האם הם מקבלים נקודות זכות כלשהן על התקופה בה קיימו מצוות והיו נחמדים והלכו לכנסייה כל יום ראשון? ואנשים שהיו אתאיסטים ואחר כך הפכו לדתיים- הם יקבלו עונשים על הכפירה שלהם במידה ויתברר שיש אלוהים (או אלוהימים).
בנוסף, רציתי להזכיר שיש עוד כמה דרגות של דתיות, ויש מיליוני אנשים ש'בוחרים להגדיר את עצמם' בסקאלות שונות של דתיות. זה משנה בכלל? האם האלוהים שכביכול קיים ייתן לכל אחד מהם גן עדן ברמה אחרת? או שהוא ייתן לכולם אותו גן עדן, ואז למה להשקיע כל כך אם אפשר לקיים פחות מצוות ולהיות פחות נחמד ולהגיע לאותו גן עדן.
בגלל כל הסיבות האלה, אני חושבת שהכי טוב פחות לא להחליט. ככה האופציות שלך הכי בטוחות. אם אין אל אתה פשוט מת, ואם יש אתה מקבל 'קרדיטים' על דברים שעשית. כי להיות נחמד אפשר להיות גם אם מאמינים וגם אם לא.
אז בת'כלס, אנחנו ניצחנו :)
בואי נחזור לרגע לגרסה שבני אנוש יכולים להבין של ההימור של פסקל. גם אלו שלא מחליטים נמצאים בסכנה, כי אינסוף מתוך אינסוף האלים הפוטנציאליים חושבים שגם אלו שלא החליטו נחשבים לכופרים, ואינסוף מתוכם חושבים שזה טוב להיות לא החלטי, ואינסוף מתוכם בכלל לא מתעניינים בדברים כאלו אלא רק בזכייה בלוטו ואינסוף אחרים חושבים מי-יודע-מה עוד דברים. בקיצור, זה ממש לא משנה במה את מאמינה, אבל עדיף לחסוך מעצמך את האמונה הדתית כדי לחסוך את הטרחה.
אז בעצם מה שאתה אומר זה שלא משנה במה תבחר, בסוף התוצאה תהיה לרעתך, ולכן עדיף לוותר מראש על אופציות שיש סיכוי שהן קיימות? זו גישה די ותרנית ויומרנית. כי תמיד יהיו אלה שיוכלו לטעון 'מאיפה אתה יודע מה יותר כדאי לעשות'.
"לוותר על האופציות"
אם להאמין בכלום יכול להיות נכון
בדיוק כמו להאמין במפלצת ספגטי
או באל פיל מעופף-
למה שתתיימרי לקבוע מה מהם יותר צודק? על פי אילו ממצאים? זה קצת סיבוך מיותר ומגוחך שאי אפשר לקבוע בו, כמו להכריע מה עדיף; לתת לפרח טיפת מים או טיפת מים ועוד טיפת מים חלקי אין סוף. זה לא יעשה בכלל הבדל אז למה להתעסק בזה בכלל?^^
את צודקת לגמרי. אבל עדיין לא הבנתי למה עדיף לנו להתנזר מלהאמין במשהו כשיש כל כך הרבה אופציות.
וחשיבות ההתעסקות בדבר האולי מיותר הזה היא שנותנת לנו את החיים עצמם. אם לא תאמיני בכלום מה ייתן לך את הכוח לקום בבוקר ולחיות את החיים? מה יגרום לך להפעיל את המחשבה, לעשות משהו משמעותי? כי בשביל מה לעשות דברים אם זה ממילא לא משפיע על כלום.
אני לא אומרת שצריך לתפוס עכשיו איזה אל ולהתחיל להאמין בו כמו טיפשים, אני רק אומרת שלוותר על כל אמונה, אפילו אמונה עצמית או בגורל או בסתם אמונות תפלות זה רעיון שקשה להתמודד איתו במציאות.
סיפור נחמד. תעלה את הסיפור הבא.
זה נחמד, אבל שחכת דבר אחד- תקווה. לדעתי אמונה באל לא רק אומרת להתפלל ולקיים "טקסים" כמו שאתה קורא לזה, זה גם נותן תקווה שהוא עוד ישנה דברים, ומישהו להאשים כשרע לך. לדוגמא המורה שלי לפיסיקה מאמין רק באל הטוב, שעוזר לאנשים ועושה טוב, הוא לא מאמין שיש אל שעושה רע. אני מאמינה שיש אל שעושה גם טוב וגם רע, אני לא שואלת למה הוא עושה רע, לא עינייני. המחכנכת שלי מאמינה שהוא עושה רע כדיי לבחון אותנו או להכין אותנו לשליחים של השטן (כן זה נשמע כמו סיפור מד"ב). וזה נותן לשלושתנו משהו לאמין בו ומשהו להאשים כשרע ולהודות כשטוב. אז יש לי שאלה אליך, בתוך אטאיסט, את מי אתה מאשים? ולמי אתה מודה? (אם אתה מודה למישהו).
אוהו, תקווה… אין לי כוח לתקווה. במאמר הבא שלי אני הולך לסקור את כל הקטע הזה של טוב ורע שאלוהים עושה.
וכאתאיסט, אני מאמין בדבר היחיד שמוכח – אני. דקארט אמר ודקארט צדק. כשקורה לי משהו טוב שאני גרמתי לו אני מודה לעצמי, וכשקורה לי משהו רע שאני גרמת לו אני מקלל את עצמי ומאשים את עצמי ומייסר את עצמי. זה אומנם פחות משחרר, אבל זה יותר בוגר. חוץ מזה, אני לא מהאנשים שיכולים לקבל באופן שלם את קיומו של אלוהים, אז אפילו אם הייתי הולך לדת הייתי תמיד מרגיש טיפש (כי הייתי מטיל ספק במה שהייתי אמור להאמין בו בלב שלם).
אנשים מתבלבלים. יש הבדל בין להאמין במשהו כי זה עוזר וכיפי לך (שזו חוכמה לגרום לעצמיך אושר על ידי טכניקות של שליטה במודע) לבין להאמין במשהו ולהגיד שהוא באמת קיים (חבר דמיוני סטייל חח). כי אז יש לאותו בן אדם קושי להבדיל בין מציאות לדמיון, רציונאלי ואמוציונאלי, חשיבה הגיונית אובייקטיבית מתמטית סטטיסטית לבין חשיבה אישית שהולכת על פי הרגשות והפרשנות האישית. הוא יכול להגיד שהוא 'מאמין' שהוא באמת קיים, כי ככה הוא רואה דברים ובלה בלה בלה. אבל לתת לגיטימציה לקיום אלוהים ספציפי, על ידי הטענה שהמציאות רומזת לקיומו, זה דבר שכמעט גובל בעיניי בהזיה. כל מה שיש מולי זה שולחן כיסא וחוברת. איפה אלוהים? למה לי לטעון שהוא קיים? וגם אם אני מסתבכת במחשבות פילוסופיות וקוראת ספרים על חייזרים אלוהים וסנטה קלאוס, זה עדיין לא אומר שהמציאות רומזת שדבר אחד נכון והאחר לא, כי אם היינו מאמינים לכל מחשבה פילוסופית שנשמעת טוב ולכל דבר שמישהו היה כותב, היינו מסתובבים כמו סביבון. זה כמו להאמין שמישהו ינצח בתחרות כי הוא נראה טוב. אתה מאמין בזה ויכול להתנהג ככה (למרות שבעיניי לא רצוי להתנהג לפי ניחושים) אבל אתה מבין שזה לא בהכרח נכון ולא בהכרח חלק מהמציאות.
אני יודעת שהרבה אנשים שיקראו את זה לא יאהבו אותי אבל שימו לב שזו דעה לגיטימית למדי
הא זה לפפר. לגבי מה שמרוגז קלות אומר, זה מאוד נכון, אבל שים לב שדתיים בדרך כלל ינסו לשכנע אותך שיותר סביר כי האלוהים שלהם הוא החבר האמיתי אותו צריך לבחור לדמיין, לעומת חברים דמיוניים של דתות אחרות.
ו?… מה שאני מנסה להוכיח לדתיים במאמר הזה הוא שהסבירות שדווקא החבר הדמיוני שלהם קיים היא כל כך קטנה עד כדי גיחוך שאפילו החבר הדמיוני שלהם היה חושב שלא שווה להיות קיים בשביל סיכוי כזה. או, בעצם, כמו שאני מכיר את אלוהים, הוא יתעקש להיות קיים רק כדי להגיד לאתאיסטים ספקנים כמוני "אמרתי לך!".
אני אישית חושבת שאנשים כמוני וכמוך (ואתה כמובן לא חייב להסכים) נהנים לחשוב שהם מאמינים בדברים סבירים וריאלים. הכל רק לא להרגיש קלי דעת שנסחפים לתוך נאום של כל מתלהב עם מספיק שטויות וסיסמאות "עמוקות" וטריקים שיווקיים. אנשים שאוהבים להרגיש שיש להם מוח, אחד כזה שעובד וחושב בשביל עצמו.
לכן אנחנו מפיקים הרבה יותר הנאה מלא להאמין בדברים לא מציאותיים ומלהסביר לאנשים שכן מאמינים בזה למה הם חיים בתוך בועה של הכחשה. זה מרגיש כמו שליחות, כי כמה שיותר אנשים שחושבים בשביל עצמם, ככה לעם יהיה יותר כוח ושכל לשנות ולבחור ממשלות שאשכרה יפעלו למען האינטרסים של העם.
בשביל אנשים אחרים מה שיותר חשוב זה אחדות, אמונה, אלוהות, שייכות, לאומיות… לעקוב אחרי חוקים של ספר משותף של כולם, לעומת אינדיוידואליזם וחופש. הבעיה היא שקבוצה זה כוח חזק שאנשים מטורפים כמו רבנים למיניהם משתמשים בו לרעה וממציאים ספרים עם חוקים ושטויות שעושות עוול להרבה מאוד מיעוטים ואנשים (לדוגמה גייז, או השטויות על האוכל וכמעט כל דבר בעצם). מקריבים את הכל למען האחדות האין סופית ומוחקים את העצמי כמעט לגמרי. ככה אני לא ורצה אפילו לדמיין איך המצב יראה (לאהלן מדינות ערב שונות בהן נשים הן חפץ וכו) (זה לגבי פפר ומרוגז*)
כן אבל שים לב שמבחינתם הדבר הכי הגיוני בעולם זה שאם משהו קיים אז משהו אחר היה חייב ליצור אותו. לדוגמה היהדות תגיד שהיא הדת המונוטאיסטית הראשונה והעתיקה ביותר ולכן רוב הסיכויים שהיא הנכונה ביותר. הם ימשיכו בכל מיני טריקים ושטוזים מצחיקים להראות לך כמה יש יותר "הגיון" בדת שלהם. וככה הם יקבעו שיש יותר סיכויים שהאלוהים שלהם קיים מעל כל אלוהים אחר ולכן כדאי יותר להאמין בו. ועל זה בעצם הויכוח הרבה פעמים. אולי עדיף להוכיח קודם שאין דרך לקבוע איזו דת יותר 'נכונה' על ידי המציאות וכי כולם יכולים להיות נכונים באותה מידה, ובאמצעות זה להעביר תחושה די ברורה שאין טעם לבחור במה להאמין.
אם לסכם בשביל מי שלא הבין: הסבירות שאלוהים ספציפי כלשהו (כל אלוהים) קיים קטנה פי אינסוף מהסבירות ששתי מכוניות יתנגשו ויצא מזה מטוס.
מחשבותיך מחשבותי.
ואחרי שזה נאמר, בוא ונשרת את כול האלים האפשריים! (כן, כולל זה שרוצה שנקפוץ על רגל אחת תוך קריאות "קוקו-ריקו, תרנגול!" כול היום עד שנגווע ברעב!)
או… – וזו רק הצעה – שננסה להתנהג בצורה מוסרית מבלי להתחשב בקיומן של ישויות לגביהן אין אנו יכולים לשער דבר ומבלי לאפשר להיפותזות אותן אין לנו היכולת להוכיח להשפיע על שיקול דעתנו, ונקווה שאם יש איזשהו קיום לאחר המוות, הוא יהיה כזה שימצא חן בעיינינו.
חחח עדיין הולך לישון בשש?
וכן אכן מסכימה