רצון לשרוד

אני רואה את הפיצוץ לפני שאני שומעת אותו, לא שזה הופך את הרעש לסביל יותר, אני כמעט ויכולה להרגיש את עור התוף שלי נקרע.
קיוויתי שאספיק לברוח רחוק יותר לפני שהבניין יתפוצץ אבל הייתי איטית שמחשבתי, לא הפסקתי לברוח מההדף של הפיצוץ כמעט בכלל ונאלצתי לקלף את עצמי מגג הבניין.
אני עומדת ובוהה בלהבות שמתחילות לעלות שאריות הנביין, בוהה בעשן ובאנשים סביב, אני יודעת שכדאי לי לברוח מפה לפני שהמשטרה תגיעה ותתחיל לשאול שאלות, אבל הפיצוץ עירער אותי יותר משחשבתי, ואני לא זוכרת לאיפה אני אמורה ללכת.
תמיד יכולתי לשמוע יותר משרציתי, היו ימים שקיוויתי שאתחרש בגלל שכל רעש קטן הכאיב לראשי יותר משאי פעם שחשבתי שאפשר, אבל עכשיו השקט מפחיד אותי יותר מכל מה שאי פעם חיוויתי.
השקט הזה היה מבלבל, זו הייתה ההרגשה זרה לי כל-כך, שפשוט לא הצלחתי להמקד בסיבה שלי במשך זמן מה, הבנתי מה באמת קורה רק כאשר הבנתי שאני לא יכולה לשמוע את הצעקות של האנשים ברחוב תחתי.
ידעתי שהמטרה שלנו שווה הכל, שהיא הייתה שווה את זה גם אם לא הייתי יוצאת מהבניין ההוא בזמן, אבל לרגע אחד שכחתי את זה, לרגע מלא בפניקה אחד, אני חזרתי להיות פשוט נערה וכל מה שיכולתי לחשוב הוא שאיבדתי דבר שנחשב לאחד הדברים הטובים היחידים בי, וכל מה שיכולתי לחשוב הוא כמה חבל שלא מתתי שם.
גדלתי בעולם הרוס, עולם שמחייך רק אל אנשים בעלי כוח וכסף ולי לא היה אף אחד מהשניים, אבל הייתה לי שמיעה טובה מספיק בשביל לשמוע סיכה נופלת בבית השכן ובסופו של דבר, המחתרת מצאה לי שימוש. הם הצילו אותי, גם אם לא בדיוק בדרך המסורתית, אבל הם גידלו אותי ושמרו עליי בחיים, הם הפכו אותי למרגלת, אולי בסופו של היום אפילו מתנקשת, אבל הקטע הוא, שלמרות שהם אחראיים להיותו בחיים, הם גידלו אותי פשוט בשביל להשיג עוד כוח. אני מניחה שלגדול בידיעה שצריכים את הכישורים שלי הייתה יותר טובה ממוות חסר משמעות ברחובות המטונפים, אבל זה גם היה כל-כך הרבה יותר מלחיץ, בגלל שידעתי שברגע שהם לא יצטרכו אותי, דבר לא ימנע את מותי.
בעולם הזה, לא היה בי צורך מלבד הכישרונות שלי ובלי השמיעה שלי, אני לא הייתי שונה מאף בחורה אחרת ברחוב. ידעתי שהחיים בעולם הזה הרבה יותר מידי קשים מכדי שהם ינסו לשלב אותי במקום אחר, שאני פשוט עול בלי מה שמייחד אותי משאר המרגלים שלהם, ידעתי שאין לי מוצא מפה.
אני מניחה שזה מה שאיבוד השמיעה שלי סימן עבורי, את סוף חיי, והציפייה למוות הייתה הרבה יותר גרועה מאשר המוות עצמו.
אני עומדת ומביטה בבניין הבוער, יודעת שיש לי סיכוי להיכנס לתוכו ולמות משאיפת עשן הרבה לפני שמכבי האש יגיעו אם הם יגיעו בכלל, ולמרות שכל כולי רצה לעשות בדיוק את הזה, המוח שלי התעקש להיאחז ברצון לשרוד ולא היה מוכן לתת לי למות, או שאולי אני לא הייתי מוכנה למוות כפי שחשבתי, שאולי רק בילפתי כל השנים האלו, אך זה כבר לא חשוב, משום שחיי גם ככה מתקרבים אל קיצם וכל שיכולתי לעשות, הוא פשוט לעמוד שם, לבהות באש ולקלל את עצמי על כך שאני לא חזקה מספיק בשביל לעשות את הדבר הנכון.