שום דבר

אף אחד לא מצפה ממני דבר, הרי אני רק עלוקה שצריך להיפטר ממנה.
אני רק עוד ילדה קטנה ומטומטמת שאף אחד לא צריך לשום דבר.
אני תמיד מנסה להילחם בעובדות אבל הגיע הזמן שאני אקבל את זה. במצב הזזה אין לי ממש סיבה לחיות. למרות כל זה יש תמיד תחושה שאני צריכה להמשיך, לא לשים לב ורק לעבור את הכביש.
אבל הכביש הזה מאד מסוכן, ולרוב הסוף שלו רחוק. והסוף שלו מלא בסבל כה רב, סבל שלעולם אין לו סןף.
אז למה לעבור דבר כה מפחיד, דבר שיכול להשאיר אותי ללא כלום. אני אומר לכם למה, כדי לחיות. כדי לומר לעצמי שיש סיבה לכל שטות שאמרו לי, לכל קללה ששלחו לי, לכל מכה שנתנו לי, לכל דעה שלקחו לי.
רק להמשיך ללכת הרחק מהאור כי באור נמצאים בני האדם מלאי הקפור. בני האדם באת חיי הרסו, השאירו אותי נואשת לעזרה של אף אחד. זרקו אותי על חלל רק מחי.
ואני רק אמשיך ללכת ואקווה לטוב ביותר, אקווה שיום אחד אגיע ליעד הרחוק שחלמו עליו אלפי גיבורים, שאעבור דרך אלפי השערים, שאמות מות גיבורים.
המסע שלי אמנם לא נגמר, אבל את ההרגשה הוא לחלוטין בלבי צרב.
במסעי איבדתי אמון בכל דבר חי, אשאר לי לבד ודי. רק אמשיך ללכת במשך אלפי שנים עד שרגליי יתמוטטו תחת האל המדהים.
ואז אסתכל לו בעיניים, אירק עליו ואומר: "לא עשיתה בשבילי שום דבר"